מני לוי שיטת אלכסנדר טכניקת אלכסנדר

הקדמה

ההרצאה היא תעתיק לא ערוך של הרצאה שנתן אלכסנדר ב-1925 בפני חברי 'האגודה לחקר הילד'. שני דפים מתוך התעתיק חסרים וכן הסוף חסר. ההרצאה נמצאה בין ניירותיה של גב' איירין טסקר.

מטרת האגודה לחקר הילד הייתה ללמוד את התנאים המנטאליים והפיזיים של ילדים על מנת לשפר את שיטות החינוך.

גם אם טיעוניו של אלכסנדר לא מוצגים בהרצאה באופן תמציתי ומסודר ההרצאה עדיין משקפת את אישיותו של אלכסנדר, ההומור והפנייה הבלתי פורמאלית שלו. אלכסנדר התייחס להרצאה בספרו 'The Universal Constant of Living'

לנוחיות הקריאה הוספתי לתרגום את ראשי פרקים הבאים:

האדם כשלמות פסיכו-פיזית
דוגמה – פציעה ביד
שיפור ההבחנה החושית
דוגמה – ישיבה על כיסא
ההתנהגות האנושית
פעולת ההתיישבות על כיסא
שימוש בעצמי כיחידה פסיכו-פיזית
עשייה ואי-עשייה
השהיית ההרגל (inhibition)
הפיקוד המרכזי
שאלות מהקהל
שאלה – מהי הארכת הגב
שאלה – על הישיבה
שאלה – על ההליכה
שאלה – על מקור הפגמים
שאלה – על השפעת החינוך בגיל צעיר
סיכום
הערות

עקרון לא מוכר בהתנהגות האנושית

הרצאה של פ.מ. אלכסנדר, 19 פברואר 1925

תרגום: מני לוי, 2010

האדם כשלמות פסיכו-פיזית
[   ]… נעשה על ידי אלה המאמינים באמת ובתמים שניתן לחלק את הפעילויות של האורגניזם האנושי לשלושת המרכיבים הנפרדים האלה[1] אפילו לצרכים מעשיים. לדוגמה, הלכתי לבדוק את כל מה שנעשה על ידי אלה הפועלים בתחום החינוך הגופני, על ידי אלה המלמדים נשימה, אלה העוסקים במה שהם מכנים אימון והתפתחות מנטאליים, התפתחות רוחנית, לימוד אנשים איך לפתח את הדמיון שלהם, הריכוז שלהם, טכניקות הרפיה וכו'; וכתוצאה מהמחקר שלי השתכנעתי  שהכישלון, או הכישלון היחסי, בתחומים האלה נזקף במלואו לעובדה שהפעילויות האלה הופרדו. לדעתי המילה פיזיולוגיה[2] היא מילה די טובה כשלעצמה והמחקר בתחום הפיזיולוגיה הוא לגיטימי לדעתי בהקשר הזה, אבל כשהמשכנו והתחלנו להגדיר וללמד אנטומיה[3] ואחר כך פסיכולוגיה[4] הרי שזה החזיר אותנו שוב אל החלוקה הישנה והטובה.

אינני נמצא כאן הערב כדי להעביר ביקורת מכל סוג שהיא על תחומים כלשהם. איני אלא אומר את הדברים מתוך תקווה שאוכל להעביר אליכם ידע מסוים על עבודתי. אני נאלץ לנסות ולהציג את עמדתי ואני מתייחס לדברים האלה מנקודת המבט הזו בלבד.

כאשר התחלתי במחקרי, אחרי שהגעתי למסקנה שאנחנו לגמרי לא יכולים להסתדר בצורה משביעת רצון בדרך הזו, המשכתי הלאה. באותו זמן כבר הוכחתי מעל לכל ספק שדבר מה חסר בעצמי ובאחרים והחוסר הזה משפיע על ההתנהגות בכל תחומי החיים.  החוסר הזה בא לידי ביטוי בסטנדרד נמוך של ערנות חושית ושל הבחנה חושית של עצמנו בזמן פעולה, אותו דבר שאני קורא לו באחד מספרי 'הערכה תחושתית' (sensory appreciation) – יתכן שאתם לא מצליחים להבין את כוונתי כרגע – והייתי משוכנע שבגלל המגבלה שהחוסר הזה יוצר אצלי לא אוכל בשום אופן ללמוד לעשות משהו על מנת לשפר את עצמי או כדי לבטל פגם כלשהו באופן מוצלח כל עוד החוסר הזה קיים בי. כיום, אם יש כאן מישהו בקהל שמפקפק בכך הרי הוא מוזמן לבוא לחדרי ואני אוכיח לו שאותם פגמים שהוא מכחיש את קיומם קיימים בו ובכל אחד מאיתנו.

הנושא שאליו אני מוביל כאן הוא הערנות החושית שלנו, ההבחנה החושית שלנו של מה שמתרחש למעשה בתוכנו ואצל אחרים במשך היום.

דוגמה – פציעה ביד
שיפור ההבחנה החושית
אביא כאן כדוגמה מקרה מניסיוני. לפני זמן מה הגיע אלי תלמיד שנפצע בתאונת צייד. כתוצאה מהפציעה ידו נשברה ומפרק המרפק נפגע כל כך עד שהיד נשארה עקומה. בניסיונו להסתיר את העובדה הזאת הוא החזיק את היד בצורה מיוחדת והתוצאה הייתה שכתף אחת שלו הייתה מוחזקת כשמונה או עשרה סנטימטרים גבוה יותר מהכתף השנייה – כך קורה לנו תמיד – וכשנתתי לו את האבחנה שלי בדרכי הפשוטה, המתחשבת בשימוש הכללי באורגניזם השלם, אחת השאלות ששאלתי אותו הייתה:
אמרתי, "האם אתה יכול להנמיך את הכתף שלך?"
התלמיד ענה: "הכתף שלי אינה מורמת."
"הו," אמרתי, "אני חושב שהיא כן." אז אמרתי, "האם תנסה להנמיך את הכתף?" מיד הכתף הורמה אף יותר.

עלינו להתמודד עם שתי עובדות חשובות ביחס להתנהגות. העובדה הראשונה היא אי ההכרה של האדם, כתוצאה מחוסר בערנות חושית מספקת או הערכה תחושתית שאיננה מהימנה, בכך שבניסיונו להסתיר את הפגם, התפתח בו פגם אחר, חמור יותר ובולט יותר מהפגם המקורי. העובדה השנייה היא שאותו אדם לא היה מסוגל, אפילו כשרצה, אפילו כשקיבל את הגירוי, להנמיך את הכתף;  גילינו שאותו אדם עשה את ההיפך הגמור. מקרים כאלה אינם נדירים. זה קורה כל הזמן. וזה לא רצוי.

הבאתי את הדוגמה הזאת מפני שאני חושב שהיא תעזור לכם להבין את הנקודה שאני מנסה להעביר. הרי לנו מקרה שבו האדם אינו מסוגל להנמיך את הכתף, ועוד לפני שביקשתי ממנו להנמיך את הכתף ידעתי שהוא לא יהיה מסוגל לעשות את זה מהסיבה הפשוטה שהתנאים בגוף כולו היו כאלה שהגֶו והמנגנון הכללי של האורגניזם הותאם והועסק כדי להביא למשיכה האומללה הזו של הכתף. התאמה כזו היא כמובן מוטעית והיא נעשתה על מנת לאפשר את השימוש המיוחד הזה ביד. אילו הייתי מאמץ את השיטה הישנה והייתי מתקיף את הכתף הזו בתרגילים – תרגול הכתף, אפילו לצורך תפעול ספציפי – אני חושב שכולכם יכולים לנחש מה היה קורה. כמובן שאני מכיר טוב מדי את דרך פעולתו של האורגניזם השלם מכדי שאנסה זאת.

הדבר הראשון שעשיתי הוא לנסות להעלות את המודעות התחושתית למה שהתרחש למעשה באותו אדם. ובכן, מנחה הערב שלנו כבר רמז לכם לגבי התהליך או הפרוצדורה שמשמשת אותנו לצורך כך. אין זה אפשרי עבורי להעביר לכם את הפרטים של הפרוצדורה הזאת אולם אוכל לצטט כמיטב זיכרוני את דבריו של מדען אותו פגשתי והייתה לי הזדמנות להדגים אותה בפניו בחדרי ואשר התייחס אליה במילים אלה:

הוא אמר, "אתה מאבחן את השימוש הכללי באורגניזם ורושם בפניך מהו השימוש הלקוי ומהו הכיוון הפגום המשפיעים על ההפעלה של  האורגניזם השלם. אז אתה מגלה מהו הכיוון הנכון ובעזרת ידיך אתה מספק את הפעילות הנכונה."
אמרתי, "כן, אכן כך."
הוא אמר, "טוב מאד. כמובן שיש כאן אמת גדולה – אם אתה יכול ליישם את הפעילות הנכונה."
ובכן, כמובן, זוהי עבודת חיי. אני עוסק בכך במשך שלושים שנה.

ובחזרה לעניינינו. הגענו לנקודה שבה אנחנו מוצאים אדם שאינו יכול להכיר בעובדה שהוא מרים את הכתף בשעה שבכוונתו להנמיך אותה. כפי שאמרתי קודם, המשכתי להעלות את רמת הערנות החושית ואת ההערכה התחושתית של אותו אדם באמצעות הטכניקה שלי ואחרי זמן קצר התלמיד יכול היה להבחין בכך שהכתף למטה אך עדיין לא היה יכול להנמיך אותה בעצמו. לאחר זמן הצלחתי לשנות את הקואורדינציה והכוונון של הגוף עד כדי כך שהתנאים הבלתי מספקים הישנים השתנו וההתנהגות הייתה כזאת שיכולתי להנמיך את הכתף וללא לחץ מיותר כמובן. הכתף חזרה למקומה מיד כשסיפקתי את הפעילות התחושתית אשר הביאה לתנאים כאלה בפעולה של האורגניזם השלם שהיו קיימים לפני שהכתף הופרעה. זהו הזמן שבו הגענו לשלב הראשון שבו התלמיד יכול היה לזהות את הפעילות הנכונה והמוטעית ומודעותו לשינוי שקרה הייתה גבוהה דיה על מנת שיאפשר לכתף לצנוח אל מקומה תוך כדי הכוונון הכללי.

אילו השארתי את התלמיד בנקודה זו הרי שלא הייתי משלים את עבודתי, שהיא להביאו לרמת התנהגות גבוהה ומספקת. כדי להגיע למשהו מעשי היה צורך להעלות את רמת ההערכה התחושתית והערנות החושית כך שאותו אדם יוכל, תחת כל גירוי שהוא, להוציא את הכתף ממקומה או להחזירה למקומה הטבעי. אם בפעילות כלשהי הכתף יוצאת ממקומה עליו להיות מודע לכך מיד ולהשתמש ב'אמצעים שבעזרתם' המתאימים כדי להשיב את התנאים המתאימים. אבל, ברשותכם, אני רוצה להזכיר לכם שהפעולה הפשוטה הזאת – הפעולה של החזרת הכתף למקומה – הגיעה כתוצאה טבעית דרך השבת הקואורדינציה הכללית וכתוצאה מהתנאים המספקים שנוצרו בתהליך.

הפעולה המעשית של הפרוצדורה הזו כרוכה בקשיים רבים. לדוגמה, בתחילת התהליך, התלמיד – לא הייתי אומר 'אויב שלי' או רוצה להיות האויב שלי – אבל הוא קרוב לזה – ורק מהסיבה הפשוטה שאני אומר שלו שהוא 'עושה כך וכך'. התלמיד לא היה מודע לכך מעולם והוא חושב שיש בו משהו לא בסדר. זהו הקושי שבדברים האלה.

אתייחס למקרה הזה פעם נוספת. בהתחלה יש לנו מצב בעייתי. יש לנו תנאים מסוימים בכתף, תנאים מסוימים באורגניזם כולו והתנהגות מסוימת. אני נאלץ לחזור על הדברים מחשש שאשכח משהו. אנחנו חוזרים לכתף המורמת, אנחנו משנים את התנאים הכלליים בגוף ואנחנו מגיעים למצב של הכרה שבו אותו אדם – אשר לא היה מסוגל להבחין כשהמצב של הכתף היה מוטעה – יכול עתה להבחין כשהכתף חוזרת למקומה. כך שאנו עוברים ממצב שבו אותו אדם אינו מסוגל להבחין מתי הכתף מורמת ומתי היא מורדת למצב שבו הוא מסוגל, באמצעות ההערכה התחושתית שלו לגבי מה ההתרחשות הפנימית שבו, לתת את ההנחיות המתאימות ולשלוט בשימוש כזה בעצמו שמבטיח שהכתפיים יישארו במקומן.

דוגמה – ישיבה על כיסא
ההתנהגות האנושית
אני רוצה לעבור לדוגמה אחרת עכשיו, דוגמה שאני בטוח שתעניין אתכם מאד מאחר שמדובר פשוט בישיבה על כיסא. כשאדם בא אלי עם קושי מסוים אני מתנגד נחרצות לתת לו תרגילים או לתת לו איזו הוראה מיוחדת שאותה הוא יכול לבצע כשהוא חוזר לביתו. אני רוצה לתת לו משהו שהוא יכול ליישם בחיי היום יום מהרגע שהוא עוזב את חדרי. לכן, מאחר שעל כולנו להתיישב כמה וכמה פעמים במשך היום, הבנתי כבר לפני שנים רבות שיהיה זה רעיון טוב מאד למצוא איזו טכניקה שאנחנו יכולים ליישמה על התיישבות וקימה מכיסא. כתוצאה מכך, כשאדם נכנס אלי לחדר אני מפנה את ערנותי בראש ובראשונה לאותם דברים קטנים שהוא או היא עושים, בהליכתם וכולי. וכך, כשאדם נכנס לראשונה לחדרי אני מבקש ממנו להתיישב על הכסא – וכולנו עושים את זה, על פי כללי התנהגות – ולאחר שהוא התיישב כל היסטוריית השימוש שלו בעצמו פרושה לפני. הכול נמצא שם. גבירותיי ורבותי, זוהי דרך פשוטה ביותר לגלות את ההרגלים והמוזרויות של אדם אך היא עובדת. כשאנחנו מתחילים את העבודה הספציפית שלנו אני חוזר לעניין הקטן ההוא של הישיבה על הכיסא ואני מזכיר לתלמיד את אותו יום ואת מה שהבחנתי בו והוא בדרך כלל מסתכל עלי בפליאה על כך שהבחנתי בו בכלל ואני מספר לו סיפור. אני אומר לו: "כפי שאתה יודע אולי, בצעירותי עסקתי בדקלום; דקלמתי את שייקספיר והתעניינתי בכל סוגי האומנויות, שירה וכו' ואחד הדברים שמעולם לא יכולתי להבין הוא זה: כשהלכתי לקונצרט או לאופרה נהגתי להביט באנשים שנמצאו סביבי מפני שהזמר או הזמרים היו מסלסלים צלילים נהדרים, אבל בסוף כל משפט יכולתי לשמוע התנשפויות ולא הצלחתי להבין למה זה לא מפריע למה שנקרא החוש האומנותי, למה זה לא שבר את ההמשכיות של ההרמוניה. אבל אף אחד לא הבחין בזה בכלל. קולות ההתנשמות של כמה מהזמרים יכלו להישמע ממש עד קצה האולם. אפשר שלזמר תהיה התנהגות ווקלית טובה אבל התנהגות ממש גרועה בכל הקשור לנשימה, הילוך, אינטרפרטציה או כל תחום אחר."כשאני משתמש במילה התנהגות הערב יש לפרש אותה כך, במובנה הרחב.

פעולת ההתיישבות על כיסא
הבה נחזור לדוגמה שלנו. אני מבקש מהתלמיד שלי להתיישב שוב על הכיסא, ואני עומד מול העובדה שכשרוב האנשים מתיישבים הם לוקחים את ראשם אחורה פחות או יותר, ואני אתייחס ראשית לעובדה הזאת מפני שרוב האנשים עושים זאת ומפני שזהו משהו שאתם יכולים להבין. אנחנו מבקשים מהאדם הזה להתיישב ואנחנו מגלים שבמהלך הפעולה הזאת הראש שלו נמשך לאחור, מה שמעיד פחות או יותר על הפרעה בשימוש הכללי שלו בעצמו. כשהתלמיד בא במגע עם הכיסא – וכולכם יכולים לבדוק את זה בבית עם חברים וקרובים ותגלו שזה לגמרי נכון – כשהאדם מתיישב על הכיסא הוא כנראה לא חושב שדי בכך שהכיסא יתמוך בו, מאחר שאפשר לראות שהוא מאוד עסוק בלהמשיך ולעשות עוד תנועה מיותרת הדומה לתנועה של סגירת אקורדיון המסתיימת בישיבה רפוסה. התנהגות כזאת מפריעה לפעולה של יציאה מהכיסא. ברור לגמרי שבישיבה כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה לאפשר לכיסא לתמוך בנו לאחר המגע עם הכיסא. אין צורך בכל תנועה אחרת.

הדבר הבא הוא  שכשאדם נע אחורה לכיוון המשענת הוא עסוק ביותר בלדחוף את גבו החוצה הרחק מהמשענת, ואז לנסות לשכנע את עצמו שהוא נח. לכך אני מתנגד. אני טוען שבעבודתי אני מנסה להעלות את רמת ההערכה התחושתית, אותה ערנות חושית, בתלמידי. אם כולנו – ואני מבטיח לכם שתגלו שזה זה אכן כך  – אם אנחנו קודם כל מושכים את הראש שלנו לאחור, מה שגורם כמובן מלכתחילה ללחץ שגוי על עמוד השדרה, ואם אנחנו אז קורסים, כפי שאכן אנחנו עושים, לתוך הכיסא, ואז דוחפים את הגב הרחק מהמשענת, זוהי אינדיקציה לבעיה חמורה ביותר בהכוונת האנרגיה שלנו. גם כאן המשמעות היא התנהגות גרועה בישיבה לנוח על כיסא , מאחר שאנחנו לא נחים. זהו גילוי מבהיל אבל אתם תיווכחו שהוא נכון.

שימוש בעצמי כיחידה פסיכו-פיזית
ובכן, בעניין התלמיד שלי ברור שאנחנו צריכים לטפל בבעיה המעשית הזאת. הבנתם מדברי שאני לא יכול לתפוש את שימוש האדם בעצמו – זהו העניין העיקרי שלי בחיים – אינני יכול להעלות על דעתי את שימוש באותה עצמיות אלא כיחידה פסיכו-פיזית. אינני יכול לתפוש פעילות משביעת רצון של חלק אחד ללא החלק האחר. כשאני מרים את ידי בדרך כלל זה נחשב לפעולה פיזית. אבל מדוע? מלכתחילה התהליך של מחשבה ותפישה נכנס לפעולה, באם המקור לגירוי הזה הוא פנימי או חיצוני, וזה אומר שהתהליכים הנפשיים נכנסים מיד לפעולה ויוצרים הנחיות או כיוונים מסוימים הפועלים ומגיבים למרכזי העצבים השונים המשפיעים על המנגנונים השריריים המרימים את היד. הזכרתי שבגלל שהתלמיד שלי, מיד כשביקשתי ממנו להרים את היד, עומד לפרפר בכבדות, בגלל שזה לא משנה מה אבקש ממנו, זה לא משנה כמה אנסה להסביר לו שאני לא רוצה שיעשה פעולה מסוימת או ישתמש באיבר מסוים, הוא יעשה את זה בכל זאת, אי אפשר לעצור אותו. זה הרגל חיים. באותה מידה אפשר לבקש ממנו להפסיק לאכול; זה אותו דבר.

עשייה ואי-עשייה
ועכשיו אנחנו מגיעים לאחת מהבעיות החשובות ביותר. אנחנו חייבים להתמודד עם הבעיה הזאת, אני בטוח, כחברים באגודה לחקר הילד, מאחר שאנחנו מגיעים לעיקרון הנהדר של אי-עשייה.

כשפרופסור ג'ון דואי קרא את טיוטת ספרי האחרון הוא בא אלי בוקר אחד ואמר, "אלכסנדר, אני מאושר מכך שגילית את העיקרון הנהדר הזה של אי-עשייה בטכניקה שלך." אתם מבינים, אני לא מפתח את הדברים האלה באופן תיאורטי. את הכול פיתחתי כטכניקה.

הוא אמר: "אני מאושר מכך שגילית את העיקרון הנהדר הזה של אי-עשייה." הוא בדיוק חזר מסין והוא אמר, "גיליתי שזו הייתה הפילוסופיה של הפילוסופים הסיניים 3000 שנה לפני הספירה, אבל לא היה להם את הצד הנגדי ולכן אנו רואים את הקשיים שיש להם היום. כאן באמריקה יש לנו את הרגל ה'עשייה' וחסר לנו הצד הנגדי, ולכן יש לנו את הבעיות שיש לנו היום."

אינני יודע, אך אני מניח שכמה מחברי האגודה היו באמריקה, שם נמצאים חלק מחברי הטובים ביותר, אבל הדבר שממנו האמריקאים צריכים להישמר ממנו במיוחד הוא ההרגל הנורא של 'העשייה'. אני יודע שלרבים מתלמידי לשעבר לא היה למעשה דבר לעשות אבל הם יעשו בכל זאת, רק לשם העשייה, ממש כפי שאדם ינסה להיות טוב כדי להגיע לגן עדן ולא כדי להיות טוב, ועקרון האי-עשייה הזה הוא זה שעשוי להביא בעתיד שינוי אמיתי בהתנהגות האנושית.

השהיית ההרגל (inhibition)
כשאני מבקש מהתלמיד שלי לשבת, כפי שאני עושה שוב כדי לעבוד על הטכניקה, הוא כמובן אומר "הו כן, אני אתיישב." מיד כשהוא מתחיל להתיישב ההרגלים הלא מודעים הישנים שלו משתלטים עליו והוא מתיישב בדיוק כפי שהיה מתיישב לפני שפנה אלי. כך בדיוק קורה גם עם תרגילי התעמלות. יש בעיה, אתה נותן לאדם תרגיל גופני כדי לתקן אותה, ואתה משתמש לצורך ביצוע התרגילים באותם כיוונים, באותם מנגנוני הנחייה בהם השתמשת לפני השיעור, בזמן שבו התפתחה הבעיה. אני מנסה למנוע את זה. ולכן אני מבקש מהתלמיד להשהות (inhibit) את הרצון שלו להתיישב. רבים יתנגדו למילה  'השהייה' (inhibition) אך השימוש בה אינו במובן אליו אתם רגילים. התלמיד הנחמד הזה: כבר הסברתי לו שהוא אינו יכול לעצור את ההרגלים הלא מודעים הישנים שלו אלא אם כן הוא משהה את הבקשה המקורית שלו והוא עושה זאת בהסכמה. כך שלא מדובר כאן בהדחקה. הוא מסכים לכך. אני אומר לו שאני מבקש ממנו להתיישב על מנת שיוכל ללמוד כיצד להתנתק מההרגלים הלא מודעים הישנים שלו. אילולי אקנה לו את החוויה הזאת הוא לא יוכל להלחם בהרגלים הישנים שלו. הוא חייב לעבור דרך החוויות האלה.

הפיקוד המרכזי
אתאר לכם הליך מוצלח שבו אני משתמש בכל יום בשבוע. וגבירותיי ורבותי, אני רוצה להזכיר לכם שאינני מבקש מאיש להאמין למישהו, אך אני מבטיח לכם שאינני מביע דעה כשאני מתאר לכם את מה שקורה בהליך הזה בחדרי. כבר אמרתי שהתלמיד שניסה להתיישב חזר על אותן טעויות מורגלות כתוצאה מכך שנתן את הסכמתו לשבת. הפעם אני מסביר לו שכשאבקש ממנו להתיישב עליו לומר 'לא'. כאשר הוא מגיע לשלב שבו אני יכול לתת לו את ההוראה הזאת והוא נוהג באי-עשייה, פשוט מסרב לעשות דבר, אז אני מסביר לו מהן ההנחיות אליהן אני רוצה שיתייחס. קשה לי מאד לתת לכם את ההנחיות האלה מפני שהן שונות, כפי שאתם ודאי מבינים, מאדם לאדם, אך אני יכול לתאר לכם את הפיקוד המרכזי. כשאנחנו מחלקים את האורגניזם האנושי לישויות שונות ומשתמשים בו בצורה כזאת אנחנו מעבירים את השליטה על האורגניזם לידי פיקודים משניים. לגבי הפיקוד המרכזי[5] המשמש אותי בטכניקה שלי אולי יעניין אתכם לדעת שבמשך חמש עשרה השנה האחרונות מגנוס[6] עבד על הסברים מדעיים לחשיבותו של אותו מנגנון שבו אני משתמש כבר עשרים וחמש שנה. עובדה זו הובאה לידיעתי רק לאחרונה על ידי סר צ'ארלס שרינגטון[7] . הוא מצא, כפי מצאתי אני, שלכיוון של הראש והצוואר משמעות ראשונית וכשאנו מכוונים את הפיקוד הזה כראוי הבקרה והשליטה על שאר האורגניזם הם כבר עניין פשוט.

יש היום אצן שהגיע לאחרונה לאמריקה ושמו הולך שם לפניו. הוא הוכיח את יכולתו לרוץ מהר הרבה יותר מהאצנים האמריקנים[8] . הוא פשוט משתמש בפיקוד המרכזי. רוב האצנים מושכים את ראשם לאחור – כך[9] . מדוע, אני לא יודע.  נראה שהם מטפחים את זה. נראה שזה איזה רעיון שהם מטפחים, בדיוק כפי שאנשי צבא מטפחים חזה מובלט. אבל מדוע? למעשה מנקודת מבט פיזיולוגית ואנטומית זה שגוי. והם עדיין עושים את זה.

אני מתנגד למילה 'יציבה', מפני שבפועל היא מביאה למצב סטטי, מכיוון שברגע שאנחנו מקבעים את היציבה אנחנו שבים וחוזרים אליה ולא מאפשרים התפתחות. מפאת קוצר הזמן אני לא יכול להיכנס לכל הפרטים. אני מנסה לגשר על זה ככל שניתן ואני מעוניין לענות על כל שאלותיכם.

עצרתי בנקודה שבה אנחנו מנסים להושיב את האיש הטוב הזה בכיסא באופן שונה מהמורגל. הוא אומר "לא, לא אשב. אבל אני אתן את הכיוונים לראש ולצוואר כפי שהוראת לי." כשהוא מפעיל את הערנות החושית אותו אדם יכול מיד לאפשר לברכיים שלו לנוע קדימה, יכול להתיישב בכיסא ותוך כדי הפעולה הזו הוא יכול להתייחס לכיוון של הראש. אני מגזים כך שתוכלו לראות את זה – את המשיכה הזאת. טוב, כשהוא עושה את זה הוא מפעיל את הברכיים ואת שאר האורגניזם כך שתמצאו שהוא ירד אל הכיסא מבלי למשוך את הראש לאחור. אבל למרות העובדה שהתקדמנו כל כך הוא עדיין יקרוס לתוך הכיסא כשהוא מתיישב. אני מבקש ממנו לעמוד. למעשה אני עוזר לו לקום, כך שהוא לא ישחזר את ההרגלים הישנים. הפעם אני אומר לו, "אני רוצה שתתיישב."

הוא אומר, "לא, לא אתיישב. אני אנחה את הצוואר שלי להיות נינוח ואאפשר לברכיים שלי לנוע קדימה וכשאגיע לכיסא אני אאפשר לו לתמוך בי. לא אקרוס". ואם הוא זוכר לא לעשות כשהוא נוגע בכיסא, הוא לא יקרוס לתוך הכיסא. ואז, לאחר שעזרנו לו להגיע לתנאים הרצויים על הכיסא, אני רוצה שישוב ויחזור על התהליך הזה ואני אומר, "כעת אני רוצה שתנוע לאחור לכיוון המשענת, ואני רוצה שתשוב לעיקרון אי-העשייה."

הוא אומר "לא, אני לא נע לאחור, מפני שכל הטריקים הלא מודעים יחזרו מיד. לא, לא אנוע לאחור אלא אשתמש 'באמצעים שבעזרתם' שנתת לי, לא כדי להגיע למשענת, ואז אני אנוע אחורה ממפרקי הירך." כך אתם מקבלים את הנטייה להאריך ולא לקצר את עמוד השדרה. יתכן שרבים יתנגדו למילה הזאת, אבל אני רוצה להשתמש בה. אם המתח המתאים ישנו שם כשתלמיד נע לאחור הוא לא ידחוף את הגב החוצה מהמשענת.

גבירותיי ורבותי, הנקודה שאותה אני רוצה שתבינו הערב היא זאת. אנחנו מדברים על בקרה ושליטה. אם תנסו לעקוב אחרי תקבלו אותן, תקבלו שליטה – אני מתקשה לנסח את זה – פרוצדורה אשר בהקשר לבקרה ושליטה "מייצרת את האמצעים שממנה היא ניזונה."

הנה דבר ברור ופשוט. אם אני עומד להתיישב בכיסא ואני משתמש בעקרון אי-העשייה איני צריך למשוך את עצמי לתוך הכיסא, אני יודע שכול שעלי לעשות הוא להורות לצוואר שלי להיות נינוח ולאפשר לראש להוביל לפנים ולמעלה עד שאני נוגע בכיסא, וכשאגע בכיסא אני פשוט אמשיך לתת את ההוראות ואאפשר לכיסא לתמוך בי.

גבירותיי ורבותי, דיברתי כארבעים וחמש דקות יותר מדי, אך אילו היה עלי להעביר לכם את הנושא במלואו זה היה לוקח… [דף חסר כאן]

שאלות מהקהל
שאלה – מהי הארכת הגב
שאלה: האם יוכל מר אלכסנדר להדגים לנו את כוונתו בהארכת הגב?
מר אלכסנדר: אשמח להסביר לכם כל דבר ככל שיש באפשרותי. הקושי, כפי שכבר ציינתי, הוא בהדגמה. אילו היינו בחדרי זה היה קל יותר. השינויים האלה הם כל כך עדינים שזה בלתי אפשרי עבורכם להבחין בהם, אבל אנסה להסביר לכם. אני יודע שחלק מהאנשים יתנגדו למילה. אם תיקחו דף נייר – לרובנו יש מה שנקרא עקמומיות בעמוד השדרה, לאחרים יש עקמומיות אחרת – אם תניחו את הדף הזה כנגד הקיר ותשמרו על אורכו תקבלו אורך מסוים. אך אם תעקלו אותו מעט יותר האורך שלו ישתנה. זוהי כוונתי בדיוק כשאני מדבר על הארכת עמוד השדרה. הטכניקה שתיארתי מביאה את התוצאה הזאת ביחד עם שינויים אחרים. במקרים של עקמומיות עמוד השדרה לעולם איננו מנסים להוציא את העקמומיות מהגב על ידי תרגילי התעמלות. אנחנו פשוט ממשיכים בחינוך-מחדש הזה ומנסים לשקם את ההערכה התחושתית שתאפשר לאדם לחדש את הזרימה, במקום – כמו שקורה בכל המקרים האלה – שייצר לחץ על עמוד השדרה. אנחנו אומרים שכשהפיקוד הראשוני עובד הזרימה מתחדשת ואם תחשבו לרגע אתם תראו שאם עמוד השדרה מעוקל כך, זה מגוחך, כפי שעשינו תמיד בעבר, למתוח את השרירים בצד הנגדי. אתם תגלו שבתהליך כזה אתם יוצרים הפחתה בנפח של בית החזה, שגם כך קטן מדי במקרים כאלה. כשאתם מחדשים את הזרימה בעמוד השדרה, הזרימה הזאת מעוררת את הקואורדינציות התורמות להגדלת נפח בית החזה. אם תשרטטו את זה אתם תראו לא רק את התארכות עמוד השדרה אלא בנוסף את ההתרחבות שאותה תמיד הזנחנו בעבר, ותבינו בעצמכם שהתרגילים האלה שתמיד ניתנו לסובלים מעקמומיות של עמוד השדרה מפחיתים את נפחו של החזה. לדעתי, על כל חברי האגודה לחקר הילד להכיר את דבריו האחרונים של מר מק-בריד. נראה לי שהוא דיבר כאן והסב את תשומת הלב שלכם לעניין ההרמוניה ההתפתחותית אשר, כמובן, מהווה את אחת ההפרעות לתנאים של מערכת הנשימה.

לאחרונה שוחחתי עם אחד המדענים הידועים ביותר באנגליה בנושא הזה ממש כשהוא אמר, "אה, אני מתחיל להבין את מה שאמרת בספריך, כי כולנו יודעים שאפילו אצל תינוקות בני שלושה ימים התהליכים הנשימתיים, שהם התהליכים החשובים ביותר אצל בני האדם, הם הלקויים ביותר היום."

שאלה – על הישיבה
שאלה: תמיד מרענן לבוא לכאן ולשמוע את הדברים האלה, ואני מודה למר אלכסנדר על שציין את הדברים האלה, אבל אני אדם פשוט, ואני רוצה לשאול את מר אלכסנדר, בהקשר דבריו לגבי ישיבה על כיסא, האם הוא ניסה לבקש מתלמידיו להתיישב על הצד השטוח של זוג מאזניים.
מר אלכסנדר: לא, לא עשיתי זאת. אך הייתי רוצה שתסביר את כוונתך ומה ניתן להשיג בכך.
השואל: הבנתי שלא אמור להיות כל לחץ כלפי מטה כשאנחנו מתיישבים. ממעט המדע שלמדתי אני מבין שיש לחץ כלפי מטה.
מר אלכסנדר: יש לחץ כלפי מטה, כמובן שיש משקל. אני שמח מאד שהעלית את הנקודה הזו. ברור שעל הכיסא לשאת במשקל. כנראה שלא הבהרתי את עצמי. אמרתי, שכשהאדם מתיישב על הכיסא ישנה תנועה ברורה, שכל אדם שטיפח את הערנות החושית שלו יבחין בה, שאדם עושה פעולה יזומה לא-מודעת ולחץ יזום לא-מודע כלפי מטה. אם אני שם את ידי על השולחן הזה השולחן יישא במשקל. יצרתי לחץ כך. אתה מבין, ההרגלים הלא-מודעים האלה קיימים בכל אדם. אם תתבונן בהם תמצא אותם. אדם מתיישב על הכיסא; זה בסדר גמור. אם אקח את הכוס הזו או כל דבר אחר ואניח אותה על השולחן, היא תיגע בשולחן וזה יהיה סוף הסיפור. היצור האנושי שמתיישב על הכיסא, נוגע הכיסא ואז ממשיך ועושה עוד תנועה בלתי נחוצה, תנועה לא-מודעת.

שאלה – על ההליכה
שאלה: מר אלכסנדר סיפר לנו על ישיבה. האם יוכל לעזור לנו לגבי הליכה?
מר אלכסנדר: אתה מבין, אני אדם חסר ישע לחלוטין. מפני שרציתי הערב להיכנס לפרטים המתייחסים ליציאה מכיסא וכשאתה מבקש ממני לתת לך פרטים לגבי הליכה, אתה פותח נושא חדש. אבל אולי אוכל לתת מספר הערות מועילות. לעיתים קרובות מגיעים אלי אנשים ואומרים, "מר אלכסנדר, אני רוצה שתלמד אותי ללכת." גברת אחת באה אלי יום אחד ואמרה, "הבת שלי הולכת בצורה גרועה. האם תוכל לעזור לי?" אמרתי, "אני לא יכול לעשות זאת. זה בלתי אפשרי. אינני יכול ללמד אותך ללכת יותר משאני יכול ללמד אותך לנשום. יש אנשים שייקחו על עצמם ללמד אותך לנשום, ואני מסיר את כובעי בפניהם. אני מניח שיש משהו בחלק מאיתנו שהופך אותנו לאמיצים." גבירותיי ורבותי, אינני יכול ללמד אתכם ללכת. אינני יכול לעשות זאת.

אבל השאלה הזאת מאפשרת לי לדבר על דבר נוסף, דבר שכל הערב רציתי להזכיר. הטכניקה שעבדתי אליה בכל השנים האלה מאפשרת לכם להפטר מהפגמים שלכם כשאתם מתרגלים אותה. אני יודע שההצהרה הזאת היא איומה, מפני שכל כך הרבה אנשים אינם מכירים בכך שיש להם פגמים, ומפני שאין לצפות שתבינו על מה אני מדבר.

יש לי חבר כאן בקהל והוא התייחס לעבודתי בפגישה מיוחדת של האגודה הבריטית לרפואה, ואחד הדברים שהוא אמר היה זה. הוא אמר, "אלכסנדר אינו מטפל בפגמים ספציפיים. הוא אינו ערב לתוצאות ספציפיות, אך הפגמים הספציפיים נעלמים בתהליך. לדוגמה, במקרה של רגל שטוחה, הוא לעולם אינו נוגע ברגל או בכף הרגל, אבל הרגל השטוחה תיעלם בתהליך.

ואכן כך. אם יש לכם בעיה ביד, או בהליכה, העניין הוא כזה, אתם באים אלי ואתם מבקשים ממני ללמד אתכם ללכת, אני אביט בכם ואומר לעצמי, "אה, הבעיה איננה ההליכה. העניין הוא כך וכך וכך וכך." זאת הבעיה העיקרית. אנחנו תמיד דבקים בטפל. זה קורה כל הזמן כשמלמדים תרגילי התעמלות. המורה מנסה לטפל  בפגם כלשהו או לרפא דבר ספציפי בצורה כזאת. תנו לי לפגוש אותו, ואם לא אמצא שישה פגמים שונים שהוא מטפח למעשה בתהליך, אעזוב את ההוראה לעד. אני מצהיר על כך הערב. אני מוכן לתת שבועיים מזמני היקר וללכת לכל מורה שתבחרו, ואם אני לא אוכל להצביע לפחות על שישה פגמים שהוא מטפח באמצעות השיטות שלו, אני אוותר על ההוראה.

הפילוסוף פרופסור דואי כתב על כך בספר כשנתיים לפני 1910 [שנת ההוצאה הראשונה של 'מורשתו העליונה של האדם']. אז הגיעה המלחמה. לא הייתה לי שום כוונה להגיע לאמריקה, העובדה שנפגשו היא אחד הדברים המוזרים האלה שקורים. אף אחד בעולם אינו יכול ללמד אתכם ללכת מפני שאם הם לא מסדרים את האורגניזם בשלמותו הם רק יפריעו לדברים האלה.

גבירותיי ורבותי, אספר לכם דבר מעניין. סיפרתי לכם הערב שבמשך שנים הייתי שחקן-קריין שייקספירי מצליח וויתרתי על זה מפני שהבנתי שאדם המופיע בפני קהל פונה בעיקר לאינסטינקט העדר יותר מכל דבר אחר, ולכן וויתרתי על הקריירה שלי.

כעת הנקודה אותה אני רוצה להעביר היא זאת: בתקופה בה לימדתי ועבדתי במקצועות דרמתיים הקניטו אותי על כך שאני לא שולח את התלמידים שלי לתחרויות. אמרתי "לא, אני אעשה דבר כזה." והמשיכו להקניט אותי, עד שיום אחד אמרתי בייאושי "אני אעלה את הסוחר מוונציה ואת המלט עם אנשים שלא הופיעו מעולם בפני קהל, פרט לשיילוק ופורטיה. ואני אגלם את שיילוק בעצמי." עשיתי זאת רק כדי להוכיח לאנשי התיאטרון שהתעניינו בי ובמה שעשיתי שאדם אינו זקוק לעשרים וחמש שנה של לימודים כדי לדעת איך ללכת על במה. האנשים והנשים הצעירים האלה מעולם לא למדו כיצד ללכת. הם למדו איך להשתמש בעצמם – האורגניזם הפסיכו-פיזי בשלמותו – בצורה משביעת רצון. הערנות החושית והערכת התחושה שלהם התפתחו כראוי ולא היה צורך לחשוש מדבר.

בערב הפתיחה אדם מוכשר מאד שימש כמנהל הבמה שלי. הוא נכנס בסערה לחדר חמש דקות לפני עליית הוילון ואמר: "אלכסנדר, שמעתי שהאנשים הצעירים האלה לא הופיעו מעולם לפני קהל."
אמרתי, "נכון."
הוא אמר, "אתה מטורף."
אמרתי, "הו לא, ממה אתה חושש?"
"פחד במה," הוא השיב.
אמרתי, " הם לא יודעים מה זה. מאומנים כפי שאימנתי אותם, זה פשוט בלתי אפשרי." אמרתי, "אני הולך לקרוא לכולם לבמה ולומר להם שלא יהיה לחשן הלילה." ולא היה פחד במה.

כך שאתם רואים, גבירותיי ורבותי, אינני יכול לעזור לשואל בשאלה איך הולכים, מפני שאם הקואורדינציה שלכם טובה ואם ההערכה התחושתית שלהם משופרת אז התנאים במערכת הנשימה שלכם יהיו מספקים וכך בכל האורגניזם.

זהו הניסיון שלי משלושים שנות עבודה עם הטכניקה שתיארתי בספרי. אני יודע שקראתם את הספרים שלי ואתם ודאי אומרים, "למה הבחור הזה לא אומר לנו משהו?" הדבר היחיד שלא הכנסתי לספרי הוא החוויות התחושתיות, ואף אחד בעולם לא יוכל להעביר חוויה חושית באמצעות מילים. זה פשוט בלתי אפשרי.

שאלה – על מקור הפגמים
שאלה: הייתי רוצה לשאול מהו המקור לפגמים האלה לדעתו של מר אלכסנדר? נראה שעלינו לדעת ראשית מהו הנורמאלי כשאנחנו מקבלים ילד חדש לאחריותנו ועם זאת נראה לי שהנורמאלי הוא די שונה.
מר אלכסנדר: עניין ה'נורמאלי' הוא בעיה מסובכת מאד. חוששני שלא אוכל להיכנס לדיון בעניין זה הערב, אך הנושא הערב הוא 'עקרון לא מוכר בהתנהגות האנושית.' מאמצי מופנים לבניית ערנות חושית וההערכה תחושתית כזו באנשים כך שיהיה להם מדד לבחון גם את הפגמים שיש להם וגם את המצב החדש שנוצר. לגבי המבחן שלי לנורמאלי, אינני אוהב את המילה 'נורמאלי.' נניח שמגיע אלי אדם ואני מתבונן בו לרגע; אני יכול לומר אם לאותו אדם נתונים שמאפשרים לו לנשום טוב או לא וכו'. נניח שמגיע אדם שמחזיק את החזה בצורה הצבאית הישנה והטובה, ואתם מבקשים מאותו אדם לנשום – מלכתחילה אתם מקבלים את התנועה הלא נכונה.

לא הצלחתי לגעת הערב באחת מהנקודות החשובות ביותר שלדעתי יעניינו את כולכם, וזהו הנושא של מתח שרירי. כולנו מודים שאנחנו משתמשים במתח מופרז. הסיבה היא שההערכה התחושתית שלנו לגבי כמות המאמץ השרירי הדרוש לפעולה היא בלתי מהימנה.

המבחן היחיד שאני מכיר הוא זה. קחו ילד שנושם גרוע, נניח, כפי שאמרתי, שאין לו את הנתונים לנשימה טובה. אם תשלחו את הילד הזה למישהו שילמד אותו לשיר אוכל לומר לכם מראש מהם הפגמים שיופיעו אצלו אחרי אימונים של חודש או חודשיים, אך אם תעשו עם הילד הזה מה שאני רוצה שתעשו אני יכול לומר לכם שאותם פגמים שתמצאו בדרך כלל אצל אנשים עם נתונים דומים לא יהיו שם.

אלה הם המבחנים שעשו לי המומחים ששלחו אלי מקרים כאלה ב-1904. אני נולדתי עם פגם באף שלעולם לא אוכל להיפתר ממנו. רופאי וחברי הטוב אמר לי שלעולם לא אוכל להסתדר עם הדיבור שלי אלא אם כן אעשה משהו בעניין. הוא היה חבר טוב שלי, ואני שאלתי אותו "מדוע?"
הוא אמר, "מפני שאתה לא יכול לנשום כראוי."
אמרתי, "נניח שאני יכול לפתח בקרה ושליטה כזו על תהליכי הנשימה שלי כך שתוכל לסגור נחיר אחד ואוכל בכל זאת לנשום, מה תאמר אז?"
הוא אמר, "זה למעשה המצב שלך. אם תמשיך עם העבודה הזאת, ותצליח להיפטר מבעיית הגרון שלך, אז אשתכנע," והסוג הזה של המבחנים שנעשו עלי המריץ מומחים ממקצועות הרפואה שלכם לשלוח את המטופלים שלהם אלי ובשנתיים או שלוש הראשונות סר הנרי ארוינג המנוח עבר אצלי כמו גם כמעט כל שחקני התיאטרון. הם קראו לי כשהם לא יכלו לדבר. נהגתי לעמוד מאחור, להתבונן ולבחון את מה הם עושים, אז הייתי הולך לחדר ההלבשה שלהם ועובד עליהם, ומעולם לא נכשלנו, אבל אף אחד לא מתייחס לזה מפני שמעולם לא ניסיתי להשתמש בזה בפומבי.

שאלה: אם יורשה לי, ברצוני לומר שמר אלכסנדר ענה רק על חלק מהשאלה. הוא לא ענה על השאלה מדוע נוצרים הפגמים בילד הצעיר.
מר אלכסנדר: איך נוצרים הפגמים בילד הצעיר. כמובן, שם הייתי רוצה להתחיל, אך היה לוקח לי שעה או שעה וחצי כדי להתחיל לטפל בזה. גבירותיי ורבותי, אינני יודע בדיוק מאיפה להתחיל. הייתי צריך לשוב עד לתנאים ה'פראיים'; יש לי ניסיון מסוים עם פראיים החיים בסביבתם הסטטית[10] , ושם אנחנו מוצאים שהתנאים התחושתיים הם כל כך חמורים. נראה לי שתיארתי בספרי מהיכן לדעתי נובע הקלקול. הסיבה, לדעתי, היא שהתפתחנו מחיים הפראיים שבהם חיו היצורים בסביבה סטטית ושם אנחנו מוצאים את כל התנאים התחושתיים במצבם החמור ביותר. צריך להבין שבמהלך ההתפתחות הזו התגובה של היצורים לגירוי של השינוי הגיעה אולי פעם במאה שנה. כנראה שהכול היה בסדר כל עוד הם נשלטו בידי הלא-מודע, אבל מה אחר כך? לפני כאלפיים שנה קפצנו לתוך החיים האלה שאנחנו קוראים לה ציביליזציה. אף אחד לא התייחס לעובדה שאנחנו חייבים להבין שבתהליך הזה אנחנו נחשף לשינויים מהירים ביותר של הסביבה שידרשו מאיתנו תגובה מהירה לגירוי וכו'. אני אפילו כתבתי טכניקה לחריש,[11] ולא חרשתי אף פעם. כתבתי טכניקה לגולף,[12] ולא שיחקתי גולף אף פעם, ועדיין דון, שחקן הגולף הידוע, אמר, "אה כן, זה נכון, זה בדיוק כך."

בואו ניקח את האדם שהשתמש לראשונה במחרשה. אנחנו רואים שאותו אדם אוחז בידית המחרשה. דמיינו את סכין המחרשה נע דרך הקרקע עד שהוא נתקע באבן. ברגע שהוא נוגע באבן, אתם יודעים מה יקרה לידית, והאדם יעשה כל מיני תנועות פראיות כדי להתמודד עם זה. אותו דבר קורה אם שחקן הגולף. אני עורב לכם שברגע שהוא מגיע לעמדה הטובה ביותר, הוא נמצא למעשה בעמדה הגרועה ביותר. דמיינו את האדם ממשיך בחריש, ובמשך שישה חודשים או שנה אתם רואים את המסכן הזה קופץ או נמשך לפה ולשם. הוא לא עצר לרגע לחשוב מה יקרה לו. הוא פשוט חרש, וזה מה שקורה כל הזמן. אנחנו שומעים עכשיו שעיסוק בפתרון תשבצים גורם לבעיות עיניים. כל דבר חדש שאנחנו עושים יגרום לבעיות אם נמשיך להשתמש בעצמינו כפי שתמיד השתמשנו בעצמנו, ועדיין, אותו אדם נהדר אף פעם לא חושב על מה קורה לו.הוא מנסה לעשות את הדברים האלה והוא אף פעם לא עוצר לרגע לחשוב, איזה מאמץ כרוך בפתרון תשבצים? הוא אף פעם לא חושב לרגע מה הוא עושה לעצמו. אם אדם נכנס לסלון בכובעו אנחנו חושבים שזה דבר פשוט נורא. אני מתייחס פה להתנהגות שלו במובנים אחרים לגמרי. זאת הבעיה; זהו מקור הבעיה.

אחד מהדברים שהדהימו אותי כשהגעתי לכאן לראשונה היה כשהגעתי לאוקספורד. נכנסתי לספריה וכל אחד ואחד מהאנשים שראיתי ישב כך! טוב, זה ממש הטריף אותי. אני חושב שפרופסור מק-ברייד הבהיר את הסיבות לכשלים האלה הרבה יותר טוב ממה שאני מסוגל בהרצאה שנתן כאן לא מזמן, וחוששני שלא אכנס לנושא הזה הערב. יתכן שתהיה לנו הזדמנות נוספת, ואז אשמח מאד לתאר לכם לא את דעתי אלא את הניסיון שרכשתי בהקשר הזה.

שאלה – על השפעת החינוך בגיל צעיר
שאלה: הייתי רוצה לשאול את מר אלכסנדר עד כמה לדעתו החינוך שאנחנו נותנים לילד עד גיל שבע מהווה סיבה לבעיה והאם חינוך מתאים עד גיל שבע היה מונע את היווצרות הבעיה.
מר אלכסנדר: גבירותיי ורבותי, בתשובה לשאלה הזאת אספר לכם מקרה שקרה. מנהל של אחד מבתי הספר שלכם ביקש ממני לא מזמן לבקר בבית ספרו, והתחלנו בכיתות העליונות. המנהל בא איתי ועברנו מהכיתות העליונות עד שהגענו לילדים הקטנים. כשהגענו לילדים המנהל פנה אלי ואמר, "מר אלכסנדר, האם זה לא נהדר?"
אמרתי, "כן."
הוא אמר, "האם תוכל להגיד לי למה הם מאבדים את התנאים האלה ככל שהם עולים לכיתות העליונות?"
אמרתי, "האם קראת את הספרים שלי?"
הוא אמר, "כן."
אמרתי, "ניסיתי להגיד לך." שם, בהודאת מנהל בית הספר, ככל שירדנו בכיתות אנחנו עלינו באותם דברים שאליהם אנחנו שואפים.

אתם מבינים, זה מביא אותי לניסיון מעשי נוסף מעבודתי. כשהתחלתי לפתח את הטכניקה הייתה לי טראומה כזאת מבית הספר שבו למדתי שהזיכרונות ממנו לא עזבו אותי, הזיכרונות מכך שכולם עסוקים בלבקש ממני לעשות את הדבר הנכון, ומכך שגיליתי מאוחר יותר בחיים שהנכון שלי היה מוטעה, כפי שלמדתי מהערנות החושית שהתעוררה בי. הייתי מזועזע, והחלטתי שלפני שאוכל להיכנס למקצוע ההוראה אני אפתח טכניקה שתאפשר לי ללמד את הילד בצורה שלא תגרה יתר על המידה את רפלקס הפחד של הילד. ויש לנו את הטכניקה הזו היום. לדעתי זו עובדה שהבעיות האלה מתחילות כשילד הולך לבית הספר ומרעיפים עליו ציפיות לפני שהיצור הקטן יודע איך להשתמש בעצמו.

ויש דבר נוסף. התחברתי עם פרופסור דואי ובילינו לילה אחרי לילה בדיונים על הדברים האלה. אנחנו מדברים על להפוך את בתי הספר לחופשיים, על לתת חופש לילדים בבית הספר, אבל אף אחד לא חשב מעולם על חוסר החופש בתוך העצמי של הילד. הילדים האלה יודעים את זה.

שלחו אלי בחור צעיר בן עשרים וארבע, בחור צעיר ונחמד. אם אי פעם ראיתם חיה כבולה הבחור הצעיר הזה ישב בחדר שלי עם עיניים כאלה, מפוחד פחד מוות, ולא היה ממה לפחד. אימא שלו אמרה לי, "מר אלכסנדר, למה הוא מפוחד?" אמרתי, "הוא פוחד מעצמו. אם את היית עושה עם עצמך את הדברים האבסורדיים שהנער הזה עושה, גם את היית מפוחדת. ילדים הם רגישים במיוחד במובן הזה. כשניגשים למקרה כזה ראשית יש להתבונן לתוך הילד ולומר, "יש שם פחדים. האם הפחדים האלה נובעים מהדרישות של הסביבה, או האם אלה פחדים שנובעים מהשימוש הלא מושלם בעצמו?"

אתם יודעים, אחרי הכול, כאב הוא דבר נפלא. הכאב הוא ביטוי של ההערכה התחושתית, האזהרה שמשהו אינו כשורה, ואם אנחנו מקבלים שיש בנו פגמים אנחנו חייבים איזו אזהרה, וזוהי האזהרה. בעולם החיצוני, לדוגמה, כשאנחנו משתמשים במכונות, אף איש או אישה יחשבו אפילו לרגע, לדוגמה, לנסות להגיע לאמריקה או לאוסטרליה בספינה כשהם יודעים שהמצפן שלה משובש. הדבר הראשון שצריך לעשות הוא לתקן את המצפן הזה. עם זאת, כשאנחנו באים ללמד מישהו, ללמד ילד, אנחנו לא חושבים על כל שהמצפן הזה, הדבר הזה שאנחנו קוראים לו הערכה תחושתית וערנות חושית, משובש. אני בטוח שאתם מתחילים להתעניין בעניין הזה.

אני לימדתי במשך כל השנים האלה. לפני שהגעתי לכאן היה לי ניסיון מדהים עם ילידים והגעתי למסקנה מוצקה מאד שאילו היה ניתן לנו היום רישום חושי אמין שיאפשר הבחנה מודעת במה שאנחנו עושים אז שלושה רבעים מהבעיה היו נעלמים.

אבל, גבירותיי ורבותי, הדבר שכדאי לחשוב עליו הוא זה: מה יקרה בעוד מאה שנה, מה תהיה רמת חוסר האמינות? כשאני ניזכר בילדים בזמני אני מבין שהם שונים לגמרי מהילדים של היום. רוב האנשים לא יסכימו איתי, אבל זה כך.

הגיע אלי אדם, ומבלי שדיברתי איתו על זה הוא אמר לי, "מר אלכסנדר, כדאי שתדע שאני עוסק בתחום בתי הספר היסודיים כבר שלושים שנה, ומניסיוני כל מילה שכתבת בספריך הוא אמת לאמיתה."

ברפואה, אנחנו משתמשים במונח שילד נולד עם 'צורך נשימתי נמוך'. אני שומע את המונח הזה כבר עשרים שנה. זהו ביטוי נתעב. אחרי הכול, ראשית נוצר הצורך, והצורך היה הגירוי לכך שמשהו יקרה. אם ילד נולד עם 'צורך נשימתי נמוך' הוא לא רוצה לנשום. ומיד אתם לוקחים את הילד לבית הספר ומתחילים ללמד אותו תרגילי נשימה, מאותו רגע נגזר גורלו של שיצור המסכן. אני טוען שכל אדם שפוי שיסתכל על התהליך מנקודת המבט של המצפן שאותה הצגתי, יגיע למסקנה שזהו תהליך אבסורדי. אף אדם לא יחשוב לעלות על ספינה שהמצפן שלה מקולקל, ולמרות זאת, הנה הילד הזה, אנחנו אומרים שיש בו קלקול שדורש תרגילי נשימה. מה זה אומר לילד? אני בטוח שתסכימו איתי שזה לא אומר כלום לאף אחד. הילד פשוט ישתמש באותם פגמים שכבר נמצאים שם.

במקרה אחד התבקשתי על ידי רופא להיפגש עם מנהל של אחד מבית הספר שלנו. האדון הגיע אלי וויתרתי על כל בוקר יום הראשון עבורו. הוא אמר, "אני לא מסכים איתך לגבי תרגילי הנשימה. הם לא מזיקים לאף אחד. בוא ואראה לך את התרגילים שאנחנו עושים בבית ספרנו."

אמרתי, "לא כדאי. זה פשוט ישגע אותי. אם תצליח להראות לי שתרגיל אחד שונה ממשנהו אז אהיה מוכן להקשיב לך," והוא לא הצליח, כמובן, מפני שהם כולם זהים. מה ההבדל בין תרגיל אחד לאחר כשאת כולם מבצע אותו אורגניזם? איפה ההבדל? בסופו של דבר האדון הנחמד הזה התעקש להראות לי תרגיל נשימה. הוא התחיל בכך שעשה את הרעש הנוראי הרגיל, תוך הרמת הכתפיים והחזה ואז התחיל לנשוף את האוויר החוצה בעוצמה, ואני שמתי את הראש שלי בכפות הידיים. אחרי שהתאוששתי מההלם, אמרתי, "אני יכול לשאול אותך שאלה? אילו היית רוצה למלא צינור בכמות מכסימלית של אוויר או מים, האם היית סוגר את הפתח שלו?"
הוא אמר, "לא."
אמרתי, "ולמרות זאת זה מה שאתה עושה עם הנחיריים. אתה סוגר את הנחיריים כשאתה יונק את האוויר כך, בדיוק כשהם צריכים להכניס את האוויר לריאות," והוא הבין את זה, ואז הוא שם את ראשו בכפות ידיו.
אחרי שהתאושש הוא אמר, "מה אני יכול לעשות בעניין?"
אמרתי, "אל תשאל אותי, אני לא יכול לעזור לך." אמרתי, "תסגור את ביתי הספר הזוועתיים שלך, או שתפסיק אם תרגילי הנשימה." אילו האנשים האלה היו יושבים וחושבים רגע, אז אפשר היה להתקדם.

סיכום
מנחה הערב: אני בטוח שאני מדבר בשם כולם כשאני אומר שאנחנו מודים מקרב לב למר אלכסנדר על הרצאתו הערב. הרשו לי רק לומר שהנושא מאד לא פשוט להסבר. אל לנו להתייאש אם לא הצלחנו לעקוב אחרי ההסבר במלואו. זהו אינו מבחן מדעי. מה שחשוב הוא זה: אם יש תופעות מסוימות וכנגדן משתמשים באמצעים מסוימים האם ישנן תוצאות מסוימות? במובן זה השיטה של מר אלכסנדר היא דוגמה למבחן מדעי שכזה. אני בטוח כעת, למרות שהייתי ספקן בהתחלה, שהשיטה שלו נותנת תוצאות במקרים מסוימים [… הסוף חסר]

הערות

[1] ככול הנראה הכוונה היא לגוף, נפש ורוח, כפי שמופיע גם בפרק הראשון בספרו השני של אלכסנדר, 'שליטה מודעה ובונה'
[2] פיזיולוגיה: מיוונית 'סיבת הטבע' או 'מהלך הטבע'
[3] אנטומיה: מיוונית 'חיתוך'
[4] פיזיולוגיה: מיוונית 'סיבת/מהלך החיים/הנפש'
[5] המושג 'central control' היה בשימוש באנגליה ביחס לתגליתו של מגנוס לגבי מיקומם של רפלקסי יציבה שונים בגזע המוח
רודולף מגנוס, (1873-1927) פרופסור גרמני לפרמקולוגיה, חתן פרס נובל, החל ב-1909 לחקור את הגורמים המשפיעים על שינויים ביציבה של בעלי חוליות ביחס לכוח המשיכה ואת הטונוס השרירי המקיים את היציבה.
[7] סר צ'ארלס שרינגטון (1857-1952), נוירו-פיזיולוג וחתן פרס נובל אנגלי, הפך ברבות הימים לתומך נלהב של אלכסנדר ושיטתו
[8] הכוונה כנראה לאצן הפיני Paavo J. Nurmi
[9] אפשר לראות דוגמה לכוונתו של אלכסנדר כאן
[10] הכוונה כנראה לשהייתו בת השנה בניו זילנד שבה חקר את שבט המאורים. המונח 'פראיים' (savage) היה בשימוש במאה ה-19 לילידים של שבטים פרימיטיביים. מאוחר יותר בהרצאה משתמש אלכסנדר במנוח 'ילידים'
[11] ב-'מורשתו העליונה של האדם', חלק שני
[12] ב-'השימוש בעצמי', פרק שלישי