אתמול בלילה, לפי שכיביתי את האור, אמרתי לעצמי יאללה, הגיע הזמן לישון.
זה הזכיר לי שלפני כמה שנים הבחנתי שאני משתמש לא מעט במילה 'יאללה'. המילה שימשה אותי בדרך כלל בשני הקשרים:
1. יאללה ביי/ טוב, יאללה – בדרך כלל בסיום שיחת טלפון או בסיום מפגש פנים אל פנים
2. נו, יאללה או סתם יאללה – בניסיון לזרז מישהו או משהו
אחרי שהבחנתי בשימוש, באופן השימוש ובתדירות השימוש במילה, ולאחר שיקול דעת שכלל שיכלול של העובדה שהמילה מגיעה מערבית, שפה, שבלשון המעטה, אינני רוחש לה חיבה יתרה, הגעתי למסקנה שכדאי לי להימנע ממנה לחלוטין. גם שיחה שלי עם חברי שי בז'ה שסיפר לי איך אבא שלו תמיד אמר 'יאללה אומרים לחמורים' תרמה להחלטה.
הימנעות מכוונת ממילה (כמו גם אמירה מכוונת של מילה) כרוכה בשנוי השימוש בעצמי בשני מובנים. במובן הפיזי – הפעולה הפיזית של הדיבור; במובן המנטאלי – שינוי הרגלי המחשבה. במובנים האלה תהליך של שינוי כזה אינו שונה מכל תהליך אחר של שינוי. על כך מדבר פ.מ. אלכסנדר רבות בספריו, וגם באחת מהרצאותיו כשהוא מתייחס לאחדות הגוף והנפש או לאחדות הגוף, הנפש והרוח. יחד עם זה, גיליתי ששינוי בתחום הדיבור מורכב עבורי יותר משינויים אחרים שיזמתי, ואחת הסיבות, לדעתי, היא הקרבה בין האמירה למחשבה – אותה אני מפרט במאמר על אפיון המילה.
לא אתאר כאן כמה פעמים 'נכשלתי בלשוני' (ובמחשבתי) ונסוגתי להרגל הישן. כמו בכל מקרה של שינוי הרגלים היה לי צורך להשתמש ביכולת הבקרה שלי כדי להבחין בתחילה בתגובה (אמירה המילה) ואילו גירויים הפעילו אותה (סיום שיחת טלפון), ואחר כך בתהליך הפנימי שמתרחש בזמן שבין קבלת הגירוי לבין התגובה. אני זוכר שבתקופה הראשונה, כשגיליתי שהבקרה שלי לא מספקת, אפילו ביקשתי מהילדים שלי שבכל פעם שאני אומר להם 'יאללה' להגיד לי מיד "אבא, אמרת יאללה!" ומדי פעם קרה שהם אמרו לי את זה, למרות שאני מודה שברוב המקרים רק אני הבחנתי בכך. זה, כמובן קשור כבר ליכולת הבקרה שלהם.
אחד הדברים המעניינים שגיליתי בתהליך הוא ההתניה של הסביבה למילה. התברר לי שישנן תגובות שקשה לי לייצר אצל אחרים ללא השימוש במילה. לדוגמה, כשרציתי לסיים שיחת טלפון, במקום להגיד 'טוב, יאללה' אמרתי רק 'טוב'. ל'טוב' הזה היו הרבה גוונים, אורך וחיתוך הדיבור השתנו לפי משך השיחה, אופי השיחה ומידת הדחיפות שלי לסיים אותה. גיליתי שכשאני אומר רק 'טוב' הצד השני פשוט לא מנתק! כך נאלצתי להמשיך בשיחות מייגעות עוד הרבה אחרי שהחלטתי לסיים אותן, רק בגלל שבחרתי לא להשתמש במילה הקוד הזאת שמייצר אצל אנשים את תגובת הניתוק.
במקרים שבהם רציתי 'לזרז את המאוחר' המרתי את המילה 'יאללה' ב-'קדימה' או ב-'טוב, קדימה'. השימוש במילה קדימה הדגיש אצלי גם את הכיוון – שלי ושל הפעולה לכיוון המטרה.
מה שאפשר לי לממש את השינוי הזה, כמו גם שינויים אחרים, הם הכלים שרכשתי בשיטת אלכסנדר. הרווח שלי מהתהליך הזה היה עצום. למדתי הרבה על עצמי, על אחרים ועל תהליכי שינוי. עד היום אני נמנע כמעט לחלוטין מהמילה 'יאללה', אלא שהיום אני יכול להרשות לעצמי לומר מדי פעם – בצורה שקולה – 'יאללה', לזכר ימים אחרים. ולהפתעתי, עדיין מציפים אותי לפעמים געגועים נוסטלגיים למילה, לאחר שנאמרה.
טוב, יאללה, סיימתי.
מני לוי שיטת אלכסנדר טכניקת אלכסנדר 