לפעמים אנחנו מרגישים שלא מקשיבים לנו או שלא מתייחסים למה שאנחנו אומרים או שפשוט לא שומעים אותנו. יכול אדם להיכנס לחדר שיש בו מספר אנשים, לומר 'בוקר טוב' ואחרי כמה דקות יגיד לו מישהו 'הו! אתה פה? לא שמעתי שנכנסת!'. דוגמה אחרת יכולה להיות שאדם משתתף בדיון ובמהלך הדיון מעלה רעיון מסוים, הדיון ממשיך ואחרי כמה דקות מישהו אחר מעלה את אותו רעיון בדיוק וכולם מתלהבים ממנו. דוגמה נוספת יכולה להיות שאני שואל את הילד מה הוא רוצה לאכול ולא מקבל תשובה ואחרי כמה דקות הוא צועק 'אני רעב! מה יש לאכול?'. כל אלה הן כמובן דוגמאות קיצוניות. בדרך כלל המסר נקלט, אך לא תמיד בצורה שתואמת את הכוונה המקורית.
חלק מהסיבות לכך ש'לא שומעים אותי' או 'לא מתייחסים אלי' הוא כיוון לא מתאים או כיוון לא ממורכז של האמירה שלי. בעניין זה אפשר לדמות את הפה שלי לצינור השקיה. אם אני מכוון אותו לעציץ זרם המים יגיע לעציץ ולא יגיע לאדנית שלידו. לכן אין פלא שדבר לא צומח באדנית… דימוי אחר הוא דימוי של משדר רדיו. אם אני מכוון את המשדר לכיוון המקלט יש יותר סיכוי שהשידור ייקלט. אם אני מכוון אותו לכיוון אחר הסיכוי שהשידור ייקלט הולך ופוחת. בדימוי, כל אחד מאיתנו הוא משדר-מקלט וכדי להגדיל את הסיכוי שהדברים שלי ייקלטו במקלט של האחר כדאי לי לכוון את דברי בדיוק לכיוון של המקלט שלו. בדוגמה האחרונה לעיל, אם אני שואל את הילד שאלה כשאני 'מדבר לרצפה', כלומר הראש שלי פונה לפנים ולמטה יש סיכוי נמוך שהמסר ייקלט.
פרט לכיוון ישנם גורמים נוספים לקליטת המסר כמו עוצמת השידור, תוכן השידור, התזמון בין הקליטה לשידור, התדר והאפנון, כיוון ואיכות המקלט ואחרים. כל אלה קיימים גם בתוכנו, אלא שבחרתי להגביל אל דברי כאן לכיוון בלבד ולהרחיב אולי לגבי האחרים בהזדמנות אחרת.
בעניין מרכוז הכיוון אפשר לחזור לדימוי של ממטרת גזרה, כזו שאפשר לראות בגינות ציבוריות. ממטרה כזו מכסה גזרה מסוימת ולכן לא מתאים למשל להשקות איתה את העץ שנמצא בפינת הגינה. כשאני רוצה להשקות אותו כדאי לי לכוון אליו זרם מים באמצאות צינור. הדוגמה הראשונה לעיל מהווה דוגמה לסוג של חוסר מרכוז שכזה. אם הדברים נאמרים 'לחלל החדר' יש סיכוי שהם לא ייקלטו אצל מי שנמצא בפינת החדר.
לדעתי, כיוון האמירה קשור בכיוון הפנימי שלי. ככול שהכיוון הפנימי שלי ממורכז יותר וככול שיכולת שלי לכוון את עצמי גדולה יותר כך עולה היכולת שלי לייצר אמירה מכוונת וממורכזת. אחת הדרכים לכוון את האמירה היא להישיר מבט וליצור קשר עין. כשאני יוצר קשר עין אני למעשה מכוון באופן טכני את המשדר שלי לכיוון המקלט של האחר. היכולת שלי להישיר מבט קשורה ליכולת שלי לגלות את הכיוון של הפנים שלי או את כיוון 'הלפנים' שלי. כשאני מכוון את הראש שלי לפנים ולמעלה אני מחדש את הכיוון הפנימי שלי ומאפשר כיוון ממורכז יותר. בנוסף אני מגלה מחדש מהו הכיוון שלי ויכול לכוון את האמירה שלי ביתר דיוק.
טכניקה אחרת לכוון את האמירה היא לבדוק כיצד היא נקלטה אצל האחר. אם אין לי דרך מוצלחת לוודא מהו הכיוון של האנטנה של משדר, למשל מפני שהחיישנים שיש לי אינם מדויקים (מה שנקרא בשיטת אלכסנדר 'הערכה תחושתית בלתי מהימנה'), אני יכול לנסות לגלות את כיוון האנטנה על ידי כך שאני אפזר מספר מקלטים סביב למשדר ואבדוק באיזה מקלט השידור נקלט בצורה הטובה ביותר. בדימוי, מקלטים כאלה קיימים סביבנו למכביר. מכיוון שכל אחד מאיתנו הוא משדר-מקלט אנחנו יכולים להשתמש באנשים מסביבנו לצורך גילוי הכיוון שלנו. לשם כך נדרש מאיתנו לשפר את ההבחנה החושית שלנו. כשמשתפרת ההבחנה החושית שלי משתפרת יכולת הקליטה שלי והיכולת שלי לזהות האם האמירה שלי נקלטה, איך נקלטה ואצל מי.
כאמור, פרט לכיוון ישנם גורמים נוספים לקליטת המסר ולאיכות הקליטה – כולם חשובים באותה מידה, אלא שבחרתי לעסוק כאן רק בחשיבות הכיוון. בעניין הזה, כמו גם בגורמים האחרים שהזכרתי וכמו גם בתחומים אחרים, לא עוזרת לנו ההבנה התיאורטית או ה'ידע' לגבי מה שנדרש מאיתנו אלא נדרשת פרקטיקה שמשלבת תרגול מעשי ואימונים שתעזור לנו לשנות את הכיוון המורגל, או בהכללה את התגובות המורגלות שלנו. שיטת אלכסנדר מספקת פרקטיקה כזאת. בשיטה אנחנו משפרים את היכולת שלנו לכוון את עצמנו. כשהיכולת הזאת משתפרת אנחנו יכולים להשתמש בה וביכולת החושית המשופרת כדי לכוון את האמירות שלנו ולשפר את הסיכוי שהן יקלטו אצל מי שאנחנו מעוניינים שיקלוט אותן.
בשיטה אני מגלים גם שכשמצרפים לאמירה גם מגע הסיכוי שהמסר ייקלט גדול בהרבה. בצירוף מגע מהסוג שבו אנו עוסקים אנחנו בדימוי עוקפים את האנטנה המשדרת והקולטת ומתחברים עם כבלים. בכך אנחנו מבטיחים כמעט את הקשב של האחר ואת שיפור מהימנות הקליטה.
מני לוי שיטת אלכסנדר טכניקת אלכסנדר 
יפה, מעניין, אהבתי.
אהבתי את הקטע שאתה לוקח אחריות על זה שהמסר לא נקלט ולא מאשים את הסביבה.