מני לוי שיטת אלכסנדר טכניקת אלכסנדר

אחד הרעיונות המרכזיים עליהם מבוססת שיטת אלכסנדר הוא עקרון אחדות הגוף הנפש והרוח. אלכסדר מדגיש את הנקודה הזאת שוב ושוב בספריו. לדוגמה, בספר ׳השימוש בעצמי׳ הוא כותב:

כשאנחנו מוכנים לקבל את העובדה שכל פעולה היא תגובה לגירוי המתקבל מהחושים לא נוכל לתאר עוד פעולה כלשהי כלחלוטין ׳מנטאלית׳ או לחלוטין ׳פיזית׳. לכל היותר נוכל לומר שבפעולות מסוימות החלק ה׳מנטאלי׳ בא יותר לכדי ביטוי ובאחרות החלק ב׳פיזי׳.

… השיטה העקיפה הזאת נאמנה לעיקרון שאחדות האורגניזם האנושי איננה ניתנת לחלוקה .. ובדרך שהגדרתי עקרון האחדות פועל באופן חיובי. ומנגד, טיבעה של האחדות הזאת הוא שכל שינוי בחלק אחד פרושו שינוי במערכת כולה .. כך שטיפול ישיר בפגם ספציפי יביא להפרת האיזון במקום אחר.

תמיכה לעקרון האחדות הזה ולקשר ישיר בין החלק ה׳מנטאלי׳ לחלק ה׳פיזי׳ מצאתי בספר משלי, פרק יז:

לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב גֵּהָה וְרוּחַ נְכֵאָה תְּיַבֶּשׁ גָּרֶם

לפני כמה ימים דפדפתי בספר התנך ובמקרה פתחתי בספר משלי. החלטתי לא להמשיך הלאה.  משהו בעמוד משך את עיני. נראה לי שזה היה המבנה החיצוני המיוחד של העמוד שהיה מסודר בשתי עמודות כשכל עמודה מכילה תובנה ברורה אחת. החלטתי לקרוא את העמוד מראשיתו וגיליתי שם משפט שמתאים במיוחד לרוחה של שיטת אלכסנדר. במשפט נאמר:

טוב ארך אפיים מגיבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר

הפירוש שלי למשפט:
בארך אפיים לדעתי הכוונה לסבלנות. "אורך האף" הוא משך הזמן שבו אנחנו לא מאבדים את הסבלנות. או, במונחים של אלכסנדר, משך הזמן בו אנחנו יכולים לעמוד בפני גירוי לפני שאנחנו מגיבים כפי שאנחנו רגילים להגיב.

הפתיע אותי ושימח אותי שמשלי נותן לסבלנות מעמד גבוה יותר מגבורה מאחר שאחד הדברים שמתפתחים אצלי בשיטת אלכסנדר הוא הסבלנות.

מושל ברוחו נוגע כבר ממש בבסיסה של שיטת אלכסנדר – היכולת למשול בהרגלים שלנו. הכותב משתמש במושג "מושל" שמתפרש אצלי כמושג חיובי – היכולת שלנו לנהל את ההרגלים שלנו מתוך כבוד ולא לנסות "לשלוט" עליהם. הדגש המרכזי כאן הוא, לדעתי, על היכולת שלנו להפנות את המשאבים שלנו פנימה במקום החוצה ולהעדיף מימוש עצמי (למשול ברוחנו) על פני מימוש חיצוני (ללכוד עיר).

אתמול בלילה, לפי שכיביתי את האור, אמרתי לעצמי יאללה, הגיע הזמן לישון.

זה הזכיר לי שלפני כמה שנים הבחנתי שאני משתמש לא מעט במילה 'יאללה'. המילה שימשה אותי בדרך כלל בשני הקשרים:
1. יאללה ביי/ טוב, יאללה – בדרך כלל בסיום שיחת טלפון או בסיום מפגש פנים אל פנים
2. נו, יאללה או סתם יאללה – בניסיון לזרז מישהו או משהו

אחרי שהבחנתי בשימוש, באופן השימוש ובתדירות השימוש במילה, ולאחר שיקול דעת שכלל שיכלול של העובדה שהמילה מגיעה מערבית, שפה, שבלשון המעטה, אינני רוחש לה חיבה יתרה, הגעתי למסקנה שכדאי לי להימנע ממנה לחלוטין. גם שיחה שלי עם חברי שי בז'ה שסיפר לי איך אבא שלו תמיד אמר 'יאללה אומרים לחמורים' תרמה להחלטה.

הימנעות מכוונת ממילה (כמו גם אמירה מכוונת של מילה) כרוכה בשנוי השימוש בעצמי בשני מובנים. במובן הפיזי – הפעולה הפיזית של הדיבור; במובן המנטאלי – שינוי הרגלי המחשבה. במובנים האלה תהליך של שינוי כזה אינו שונה מכל תהליך אחר של שינוי. על כך מדבר פ.מ. אלכסנדר רבות בספריו, וגם באחת מהרצאותיו כשהוא מתייחס לאחדות הגוף והנפש או לאחדות הגוף, הנפש והרוח. יחד עם זה, גיליתי ששינוי בתחום הדיבור מורכב עבורי יותר משינויים אחרים שיזמתי, ואחת הסיבות, לדעתי, היא הקרבה בין האמירה למחשבה – אותה אני מפרט במאמר על אפיון המילה.

לא אתאר כאן כמה פעמים 'נכשלתי בלשוני' (ובמחשבתי) ונסוגתי להרגל הישן. כמו בכל מקרה של שינוי הרגלים היה לי צורך להשתמש ביכולת הבקרה שלי כדי להבחין בתחילה בתגובה (אמירה המילה) ואילו גירויים הפעילו אותה (סיום שיחת טלפון), ואחר כך בתהליך הפנימי שמתרחש בזמן שבין קבלת הגירוי לבין התגובה. אני זוכר שבתקופה הראשונה, כשגיליתי שהבקרה שלי לא מספקת, אפילו ביקשתי מהילדים שלי שבכל פעם שאני אומר להם 'יאללה' להגיד לי מיד "אבא, אמרת יאללה!" ומדי פעם קרה שהם אמרו לי את זה, למרות שאני מודה שברוב המקרים רק אני הבחנתי בכך. זה, כמובן קשור כבר ליכולת הבקרה שלהם.

אחד הדברים המעניינים שגיליתי בתהליך הוא ההתניה של הסביבה למילה. התברר לי שישנן תגובות שקשה לי לייצר אצל אחרים ללא השימוש במילה. לדוגמה, כשרציתי לסיים שיחת טלפון, במקום להגיד 'טוב, יאללה' אמרתי רק 'טוב'. ל'טוב' הזה היו הרבה גוונים, אורך וחיתוך הדיבור השתנו לפי משך השיחה, אופי השיחה ומידת הדחיפות שלי לסיים אותה. גיליתי שכשאני אומר רק 'טוב' הצד השני פשוט לא מנתק! כך נאלצתי להמשיך בשיחות מייגעות עוד הרבה אחרי שהחלטתי לסיים אותן, רק בגלל שבחרתי לא להשתמש במילה הקוד הזאת שמייצר אצל אנשים את תגובת הניתוק.

במקרים שבהם רציתי 'לזרז את המאוחר' המרתי את המילה 'יאללה' ב-'קדימה' או ב-'טוב, קדימה'. השימוש במילה קדימה הדגיש אצלי גם את הכיוון – שלי ושל הפעולה לכיוון המטרה.

מה שאפשר לי לממש את השינוי הזה, כמו גם שינויים אחרים, הם הכלים שרכשתי בשיטת אלכסנדר. הרווח שלי מהתהליך הזה היה עצום. למדתי הרבה על עצמי, על אחרים ועל תהליכי שינוי. עד היום אני נמנע כמעט לחלוטין מהמילה 'יאללה', אלא שהיום אני יכול להרשות לעצמי לומר מדי פעם – בצורה שקולה – 'יאללה', לזכר ימים אחרים. ולהפתעתי, עדיין מציפים אותי לפעמים געגועים נוסטלגיים למילה, לאחר שנאמרה.

טוב, יאללה, סיימתי.

לאחרונה בזמן שיעור עלה הנושא של מנוחה. שאלתי את התלמיד מהי לדעתו מנוחה. הוא אמר 'רפיון מלא'.  אמרתי 'טוב' והמשכתי בשיעור.

מאוחר יותר באותו יום התפניתי לברר עם עצמי פעם נוספת מהי מנוחה, מאחר שבשיטת אלכסנדר יש למנוחה מקום מרכזי. בהתחלה הופתעתי שאין לי מיד הגדרה ברורה למנוחה. מעט אחר כך התחילה להתבהר לי התמונה. מה שעזר לי בכך הייתה ההבנה שמנוחה היא מושג יחסי, ולכן אפשר להיות במנוחה יחסית בכל מני תנאים. כך שאפשר להגדיר מנוחה כך:

להיות ברמת מתח שמתאימה לתנאים הנוכחיים

המושג מנוחה הוא מושג יחסי במובנים הבאים:

1. יחסית לתנאים הנוכחיים (המציאות המשתנה). כלומר, אני נינוח יותר על הספה בסלון מאשר כשאני עושה סקי במורד המדרון. בשני המקרים אני יכול להיות במנוחה! אבל במקרה השני ברור שמתאים יותר שאהיה ברמת מתח גבוהה יותר, רמה כזאת שלא תחשב מנוחה אם אני יושב על הספה בסלון.

2. יחסית לעצמי בתנאים ספציפיים. כלומר, גם כשאני גולש במורד המדרון אני יכול להיות במנוחה יחסית (לעצמי) או יכול להיות במאמץ יתר. במקרה הראשון אמנם אני ברמת מתח גבוהה לתנאים אחרים אבל כשאסיים את היום לא אהיה מותש. במקרה השני יתכן שיהיו לי התכווצויות שרירים בסוף היום ולא אוכל לגלוש למחרת בגלל מאמץ יתר של הגוף.

3. יחסית לעצמי בזמן. עם הזמן אני מגלה שאני יכול להיות יותר במנוחה גם כשאני על הספה בסלון, לעומת, נאמר, לפני שנה או לפני שעה.

4. יחסית בין אדם לאדם בתנאים ספציפיים. שני אנשים שנמצאים באותם תנאים בדרך כלל יהיו ברמות מתח שונות.

באותה הזדמנות התברר לי דבר נוסף: הרפיון מתייחס למנוחה בערך כמו שמאמץ מתייחס למנוחה. כלומר כשמדברים על מנוחה אפשר להגדיר סקלה של:

מאמץ יתר——————–[מנוחה]——————–רפיון יתר

לאזור שבין 'רפיון יתר' ל'מנוחה' אפשר לקרוא 'רפיון'
לאזור שבין 'מאמץ יתר' ל'מנוחה' אפשר לקרוא 'מאמץ'
המנוחה היא אזור על הסקלה ולא נקודה בודדת.

לנקודה הקיצונית ביותר מימין אני קורא גם 'התקף לב'. זוהי נקודת המאמץ המקסימלית של האדם, שמשתנה כמובן מאדם לאדם.
לנקודה הקיצונית ביותר מצד שמאל אני קורא גם 'מוות'. זוהי הנקודה של רפיון מוחלט או חוסר מתח מוחלט. ללא מתח אין חיים. נקודה זו היא כמובן קבועה.

הסקלה הזאת היא יחסית כי היא שונה מאדם לאדם וגם שונה בתנאים שונים עבור אותו אדם.

בחברה הישראלית רובינו נמצאים בצד ה"מאמץ" על הסקלה ולכן בדרך כלל הכיוון הרצוי הוא הפחתת מתח.

בטכניקת אלכסנדר אנחנו לומדים להשתמש בגוף שלנו בפחות מאמץ וכך להתקרב יותר למנוחה – גם בתנועה וגם במצבים נייחים. עוד אנחנו לומדים להבחין מוקדם יותר מתי אנחנו נמצאים במאמץ יתר או ברפיון יתר ואז לבצע החלטה שקולה באם אנחנו רוצים להמשיך ולהיות במצב הזה או לשנות כיוון.

שמה הרשמי של הטכניקה בישראל הוא "טכניקת אלכסנדר" וזאת משום שזהו התרגום המילולי לשמה האנגלי "The Alexander Technique". מורים שונים משתמשים גם בשם "שיטת אלכסנדר". מעבר לעובדה שריבוי שמות לאותה שיטה/טכניקה יכול לבלבל, כדאי לאפיין את שני המונחים ולזהות את ההבדל בינהם.
אני מפרש את המושגים השונים כך:

• שיטה – מכלול הרעיונות התיאורטים והמעשיים הקשורים לנושא כשהם ערוכים בצורה סדורה וברורה
• טכניקה – תהליך ביצוע; החלק המעשי בלמידת נושא מסוים

לכן, ניתן לומר שקיימת גם "שיטה" – זהו הבסיס הרעיוני התיאורטי הרחב המוצג בחלקו בספריו של פ.מ. אלכסנדר ואשר התפתח וממשיך להתפתח גם היום וקיימת גם "טכניקה" – זהו החלק הביצועי של השיטה שממומש בשיעורים ובחיי היום יום של המורה ושל התלמיד.

אני מעדיף להגדיר את עצמי כמורה ל"שיטת אלכסנדר" מאחר שחשוב לי להעביר את הרעיונות הגדולים של השיטה, בנוסף לטכניקה המעשית למימושם.