מני לוי שיטת אלכסנדר טכניקת אלכסנדר

אחד הרעיונות המרכזיים עליהם מבוססת שיטת אלכסנדר הוא עקרון אחדות הגוף הנפש והרוח. אלכסדר מדגיש את הנקודה הזאת שוב ושוב בספריו. לדוגמה, בספר ׳השימוש בעצמי׳ הוא כותב:

כשאנחנו מוכנים לקבל את העובדה שכל פעולה היא תגובה לגירוי המתקבל מהחושים לא נוכל לתאר עוד פעולה כלשהי כלחלוטין ׳מנטאלית׳ או לחלוטין ׳פיזית׳. לכל היותר נוכל לומר שבפעולות מסוימות החלק ה׳מנטאלי׳ בא יותר לכדי ביטוי ובאחרות החלק ב׳פיזי׳.

… השיטה העקיפה הזאת נאמנה לעיקרון שאחדות האורגניזם האנושי איננה ניתנת לחלוקה .. ובדרך שהגדרתי עקרון האחדות פועל באופן חיובי. ומנגד, טיבעה של האחדות הזאת הוא שכל שינוי בחלק אחד פרושו שינוי במערכת כולה .. כך שטיפול ישיר בפגם ספציפי יביא להפרת האיזון במקום אחר.

תמיכה לעקרון האחדות הזה ולקשר ישיר בין החלק ה׳מנטאלי׳ לחלק ה׳פיזי׳ מצאתי בספר משלי, פרק יז:

לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב גֵּהָה וְרוּחַ נְכֵאָה תְּיַבֶּשׁ גָּרֶם

לפעמים אנחנו מרגישים שלא מקשיבים לנו או שלא מתייחסים למה שאנחנו אומרים או שפשוט לא שומעים אותנו. יכול אדם להיכנס לחדר שיש בו מספר אנשים, לומר 'בוקר טוב' ואחרי כמה דקות יגיד לו מישהו 'הו! אתה פה? לא שמעתי שנכנסת!'. דוגמה אחרת יכולה להיות שאדם משתתף בדיון ובמהלך הדיון מעלה רעיון מסוים, הדיון ממשיך ואחרי כמה דקות מישהו אחר מעלה את אותו רעיון בדיוק וכולם מתלהבים ממנו. דוגמה נוספת יכולה להיות שאני שואל את הילד מה הוא רוצה לאכול ולא מקבל תשובה ואחרי כמה דקות הוא צועק 'אני רעב! מה יש לאכול?'. כל אלה הן כמובן דוגמאות קיצוניות. בדרך כלל המסר נקלט, אך לא תמיד בצורה שתואמת את הכוונה המקורית.

חלק מהסיבות לכך ש'לא שומעים אותי' או 'לא מתייחסים אלי' הוא כיוון לא מתאים או כיוון לא ממורכז של האמירה שלי. בעניין זה אפשר לדמות את הפה שלי לצינור השקיה. אם אני מכוון אותו לעציץ זרם המים יגיע לעציץ ולא יגיע לאדנית שלידו. לכן אין פלא שדבר לא צומח באדנית… דימוי אחר הוא דימוי של משדר רדיו. אם אני מכוון את המשדר לכיוון המקלט יש יותר סיכוי שהשידור ייקלט. אם אני מכוון אותו לכיוון אחר הסיכוי שהשידור ייקלט הולך ופוחת. בדימוי, כל אחד מאיתנו הוא משדר-מקלט וכדי להגדיל את הסיכוי שהדברים שלי ייקלטו במקלט של האחר כדאי לי לכוון את דברי בדיוק לכיוון של המקלט שלו. בדוגמה האחרונה לעיל, אם אני שואל את הילד שאלה כשאני 'מדבר לרצפה', כלומר הראש שלי פונה לפנים ולמטה יש סיכוי נמוך שהמסר ייקלט.

פרט לכיוון ישנם גורמים נוספים לקליטת המסר כמו עוצמת השידור, תוכן השידור, התזמון בין הקליטה לשידור, התדר  והאפנון, כיוון ואיכות המקלט ואחרים. כל אלה קיימים גם בתוכנו, אלא שבחרתי להגביל אל דברי כאן לכיוון בלבד ולהרחיב אולי לגבי האחרים בהזדמנות אחרת.

בעניין מרכוז הכיוון אפשר לחזור לדימוי של ממטרת גזרה, כזו שאפשר לראות בגינות ציבוריות. ממטרה כזו מכסה גזרה מסוימת ולכן לא מתאים למשל להשקות איתה את העץ שנמצא בפינת הגינה. כשאני רוצה להשקות אותו כדאי לי לכוון אליו זרם מים באמצאות צינור. הדוגמה הראשונה לעיל מהווה דוגמה לסוג של חוסר מרכוז שכזה. אם הדברים נאמרים 'לחלל החדר' יש סיכוי שהם לא ייקלטו אצל מי שנמצא בפינת החדר.

לדעתי, כיוון האמירה קשור בכיוון הפנימי שלי. ככול שהכיוון הפנימי שלי ממורכז יותר וככול שיכולת שלי לכוון את עצמי גדולה יותר כך עולה היכולת שלי לייצר אמירה מכוונת וממורכזת. אחת הדרכים לכוון את האמירה היא להישיר מבט וליצור קשר עין. כשאני יוצר קשר עין אני למעשה מכוון באופן טכני את המשדר שלי לכיוון המקלט של האחר. היכולת שלי להישיר מבט קשורה ליכולת שלי לגלות את הכיוון של הפנים שלי או את כיוון 'הלפנים' שלי. כשאני מכוון את הראש שלי לפנים ולמעלה אני מחדש את הכיוון הפנימי שלי ומאפשר כיוון ממורכז יותר. בנוסף אני מגלה מחדש מהו הכיוון שלי ויכול לכוון את האמירה שלי ביתר דיוק.

טכניקה אחרת לכוון את האמירה היא לבדוק כיצד היא נקלטה אצל האחר. אם אין לי דרך מוצלחת לוודא מהו הכיוון של האנטנה של משדר, למשל מפני שהחיישנים שיש לי אינם מדויקים (מה שנקרא בשיטת אלכסנדר 'הערכה תחושתית בלתי מהימנה'), אני יכול לנסות לגלות את כיוון האנטנה על ידי כך שאני אפזר מספר מקלטים סביב למשדר ואבדוק באיזה מקלט השידור נקלט בצורה הטובה ביותר. בדימוי, מקלטים כאלה קיימים סביבנו למכביר. מכיוון שכל אחד מאיתנו הוא משדר-מקלט אנחנו יכולים להשתמש באנשים מסביבנו לצורך גילוי הכיוון שלנו. לשם כך נדרש מאיתנו לשפר את ההבחנה החושית שלנו. כשמשתפרת ההבחנה החושית שלי משתפרת יכולת הקליטה שלי והיכולת שלי לזהות האם האמירה שלי נקלטה, איך נקלטה ואצל מי.

כאמור, פרט לכיוון ישנם גורמים נוספים לקליטת המסר ולאיכות הקליטה – כולם חשובים באותה מידה, אלא שבחרתי לעסוק כאן רק בחשיבות הכיוון. בעניין הזה, כמו גם בגורמים האחרים שהזכרתי וכמו גם בתחומים אחרים, לא עוזרת לנו ההבנה התיאורטית או ה'ידע' לגבי מה שנדרש מאיתנו אלא נדרשת פרקטיקה שמשלבת תרגול מעשי ואימונים שתעזור לנו לשנות את הכיוון המורגל, או בהכללה את התגובות המורגלות שלנו. שיטת אלכסנדר מספקת פרקטיקה כזאת. בשיטה אנחנו משפרים את היכולת שלנו לכוון את עצמנו. כשהיכולת הזאת משתפרת אנחנו יכולים להשתמש בה וביכולת החושית המשופרת כדי לכוון את האמירות שלנו ולשפר את הסיכוי שהן יקלטו אצל מי שאנחנו מעוניינים שיקלוט אותן.

בשיטה אני מגלים גם שכשמצרפים לאמירה גם מגע הסיכוי שהמסר ייקלט גדול בהרבה. בצירוף מגע מהסוג שבו אנו עוסקים אנחנו בדימוי עוקפים את האנטנה המשדרת והקולטת ומתחברים עם כבלים. בכך אנחנו מבטיחים כמעט את הקשב של האחר ואת שיפור מהימנות הקליטה.

לאחרונה שבתי וקראתי את ההרצאה של אלכסנדר משנת 1934 שבה עולה נושא האמונה. אלכסנדר אומר שם כך:

… לא הייתם חושבים שעניין האמונה נכנס לכאן. לכולכם יש דעה לגבי מהי אמונה. האם אתם יודעים מה מצאנו לגבי מהי אמונה? רמת מתח מסוימת. זה הכול .. אילו לא הייתי נותן לה את ידי, היא לא הייתה קמה מהכיסא, עד שהייתה מגייסת את כמות המתח השרירי המקושרת לאמונה שלה.

כשקראתי את הקטע לפני שנים וגם כשתרגמתי אותו לא הבנתי על מה מדובר. בזמן האחרון חשבתי שוב על הנושא והגעתי לכמה מסקנות.
אצל כולנו יש פער בין הידוע לבין הלא ידוע; בין הוודאות לבין אי הוודאות. הפער הזה קיים ברוב תחומי החיים אם לא בכולם, וזאת מאחר שבמציאות שבה אנחנו חיים ישנה אי-וודאות מובנית.

כל האנשים נאלצים אם כן להתמודד עם חוסר וודאות ברמה כזאת או אחרת באופן יום יומי ולכל אחד מאיתנו ישנן טכניקות התמודדות שונות.

לדעתי, יש לפחות ארבע שיטות לגשר מעל הפער:

1. שליטה
2. ויתור
3. התעלמות
4. אמונה

סוג ההתמודדות הראשון מתאפיין בשליטה. הכוונה היא לכך שאני מנסה לשלוט על התהליך או על תוצאות התהליך, למרות אי הוודאות המובנה שבו.זוהי בהגדרה שליטת יתר. אחד המאפיינים לסוג כזה של התמודדות הוא חוסר ההתייחסות למציאות של אי הוודאות. אנחנו לא מוכנים לקבל את חוסר הוודאות ומנסים בדרכים שונות לשנות את המציאות ותוך כך חיים באשליה של יתר ודאות שנובעת מאשלייה של יתר שליטה. למעשה, ברוב המקרים יש לנו יכולת מוגבלת מאד לשנות את המציאות אבל עצם הניסיון לפעול ולשנות אותה מעניק לנו הרגשה של שליטה מוגברת.

לדוגמה, ילד שהולך בפעם הראשונה או בפעמים הראשונות ברגל לבדו לבית הספר. סיטואציה כזאת יוצרת אי וודאות – אם יגיע, מתי יגיע, באיזו דרך יבחר, מה יקרה לו בדרך, האם יגיע בשלום וכו'. מי שנוטה באופן מורגל לשליטת יתר ינסה לשלוט על המציאות הזו ולהקטין את חוסר הוודאות בדרכים שונות. הוא עשוי לעקוב אחרי הילד מרחוק, הוא עשוי לשלוח מישהו אחר שיעקוב אחריו, הוא יבקש מהילד להתקשר מהדרך וידבר איתו תוך כדי הליכה, הוא עשוי להסתפק בכך שהילד יתקשר כשהוא מגיע – הכל בהתאם לרמת שליטת היתר המורגלת.

ברור שבמקרה כזה רמת השליטה שלנו בתהליך או בתוצאותיו נמוכה מאד, יחד עם זאת אנחנו מרגישים טוב יותר אם אנחנו פועלים בעניין. ההרגשה הטובה הזו נובעת למעשה מאשליה של שליטה, מאחר שאנחנו למעשה צופים בלבד ולא משפיעים על התהליך. בדרך כלל אנחנו לא פונים לחשוב על התוצאות הגרועות של שליטת היתר שלנו. במקרה הזה למשל יכול להיות שהילד ירגיש שעוקבים אחריו והביטחון העצמי שלו ייפגע. תוצאה אחרת יכולה להיות שהדוגמה שהוא קיבל מאיתנו תעודד אותו לפתח בעצמו את ההרגל של שליטת יתר (שאגב קיים אצל כולנו במידה כזאת או אחרת).

בהתייחס להרצאה של אלכסנדר, כשאנחנו עוברים מישיבה על כיסא לעמידה אנחנו יכולים גם כן להפעיל שליטת יתר. כך יכול לקרות למשל כשאנחנו משתמשים בטכניקות של שליטה ישירה (ראה התייחסות של קרינטון ליוגה) ואנחנו מחליטים שטוב יותר שנקום כך ולא אחרת, שנפעיל שרירים כאלה או אחרים במקרה כזה או אחר וכו'. במקרה כזה הנזק יכול להיות למשל פגיעה בעמוד השידרה או בברכיים.

סוג ההתמודדות השני הוא ההפך ויתור מוחלט על שליטה. אחת האמרות המפורסמות של אלכסנדר היא "ההפך מהשגוי הוא שגוי". גם כאן, דרך התמודדות כזו עם אי הוודאות על ידי ויתור על כל שליטה בתהליך יכולה להיות מזיקה ואפילו מזיקה יותר מעודף שליטה. במקרה כזה אנחנו אומרים לעצמנו "אין מה לעשות" או "מה שיהיה יהיה" ולא מנסים בכלל לשנות או לעצב את המציאות שסביבינו. בצורה כזאת אנחנו פותרים את עצמנו מהאחריות לגורלינו או לגורלו של מי שתלוי בנו.

טכניקה שלישית היא התעלמות או הדחקה. בשיטה הזאת אנחנו לא מוכנים בכלל לקבל את קיום האי וודאות – הכול ידוע. זכורה לי תמיד הצעקה "אתה תיפול!" כשהילד עולה על משטח גבוה או לא יציב. לא "אתה עלול ליפול", אלא קיימת וודאות שתיפול או שתיפגע אם תסתכן. באותה מידה אנחנו יכולים להיות בטוחים שלא ייפגע, להתעלם מהסכנה ולאפשר לו להתנסות בדברים מסוכנים מדי ובלי הגנות או הדרכה מתאימה.

בשיטה הרביעית מעורבת אמונה. האמונה מאפשרת לנו לגשר בין הידוע לבין הלא ידוע בדרך שקולה יותר. אנחנו לא מנסים לשלוט על תהליך שהוא לא בר שליטה ואנחנו לא מתעלמים מאי הוודאות. אנחנו מבינים שיש אחוז מסוים לטעות ואנחנו מאמינים שהיא לא תיקרה. ברור שטעויות עדיין תתרחשנה אלא שאנחנו לא כל כך לחוצים מהן. כדאי להדגיש כאן שלא מדובר כאן בדת או באמונה באל, אלא במשהו רחב הרבה יותר – היכולת הבסיסית של האדם לתפישת מציאות מסוימת או להשקפת עולם מסוימת – יכולת שאפשר לפתח. לדעתי אחד המאפיינים של שיטת אלכסנדר הוא שהיא מחייבת אמונה בתהליך שמתרחש במהלך ההתפתחות של התלמיד בשיטה ולכן מפתחת את היכולת הזאת. נוסף על כך העיסוק שלנו בשיטת אלכסנדר באמונות טפלות (כמו שמביא אלכסנדר בציטוט שבראש המאמר) מפתח אצל התלמיד את ההבחנה באמונות שלו וכך, באופן עקיף, יכול לשפר גם את יכולת האמונה. מניסיוני השימוש באמונה מאפשר איכות חיים טובה יותר והתמודדות עם החיים ועם אי הוודאות שכרוכה בהם בפחות מתח.

לפני כמה ימים דפדפתי בספר התנך ובמקרה פתחתי בספר משלי. החלטתי לא להמשיך הלאה.  משהו בעמוד משך את עיני. נראה לי שזה היה המבנה החיצוני המיוחד של העמוד שהיה מסודר בשתי עמודות כשכל עמודה מכילה תובנה ברורה אחת. החלטתי לקרוא את העמוד מראשיתו וגיליתי שם משפט שמתאים במיוחד לרוחה של שיטת אלכסנדר. במשפט נאמר:

טוב ארך אפיים מגיבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר

הפירוש שלי למשפט:
בארך אפיים לדעתי הכוונה לסבלנות. "אורך האף" הוא משך הזמן שבו אנחנו לא מאבדים את הסבלנות. או, במונחים של אלכסנדר, משך הזמן בו אנחנו יכולים לעמוד בפני גירוי לפני שאנחנו מגיבים כפי שאנחנו רגילים להגיב.

הפתיע אותי ושימח אותי שמשלי נותן לסבלנות מעמד גבוה יותר מגבורה מאחר שאחד הדברים שמתפתחים אצלי בשיטת אלכסנדר הוא הסבלנות.

מושל ברוחו נוגע כבר ממש בבסיסה של שיטת אלכסנדר – היכולת למשול בהרגלים שלנו. הכותב משתמש במושג "מושל" שמתפרש אצלי כמושג חיובי – היכולת שלנו לנהל את ההרגלים שלנו מתוך כבוד ולא לנסות "לשלוט" עליהם. הדגש המרכזי כאן הוא, לדעתי, על היכולת שלנו להפנות את המשאבים שלנו פנימה במקום החוצה ולהעדיף מימוש עצמי (למשול ברוחנו) על פני מימוש חיצוני (ללכוד עיר).

אחד הדברים שהרשימו אותי ביותר כשהתחלתי ללמוד את שיטת אלכסנדר היה ההרגשה הנפלאה של יציאה מעבדות לחירות. בשיטה אנחנו לומדים להעריך עד כמה אנחנו עבדים של ההרגלים שלנו. הטכניקה מאפשרת לנו עם הזמן לשנות מערכת היחסים הזאת ולצאת מעבדות לחירות. אמנם, לאחר היציאה הראשונית עלינו להתמודד עם התהליך שמאפשר בנייה מחדש של החירות (לא סתם עשה עם ישראל סיבוב של 40 שנה במדבר) אולם כבר מהשלב הראשוני מרגישים את ההשפעה החיובית של השינוי הזה.

יחד עם זאת גם המצב ההפוך אינו רצוי. עלינו לשאוף להגיע למערכת יחסים פנימית כזאת שבה אנחנו, בדימוי, המנהלים וההרגלים שלנו  הם העובדים שלנו – ולא עבדים שלנו. ההבדל משקף את היכולת שלנו לא לשלוט על ההרגלים (לנצל אותם) אלא למשול בהם (להשתמש בהם), כמו שכתוב:

לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ, וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ

עד לפני כמה שנים שתיתי קפה. לא הייתי מ'המכורים הרציניים', רק שתיים שלוש כוסות ביום. יום אחד החלטתי להפסיק לשתות קפה ולהפסיק לצרוך קופאין בכלל.

במשך שלושת השבועות של הגמילה סבלתי מכאבי ראש מדי יום, בעיקר בשעות אחר הצהריים, כשהגיע זמן הכוס השנייה. לפעמים, כשכאב הראש הציק לי במיוחד הייתי שותה כוס תה וכאב הראש היה עובר. כך גם ידעתי שזוהי הסיבה לכאבי הראש. אחרי שלושה שבועות נגמלתי מקפה ומאז אני לא שותה יותר מכוס קפה אחת בשבוע.

מדי פעם, כשאני מספר שאני לא שותה קפה, שואלים אותי מה הסיבה וגיליתי שלכל אחד אני נותן תשובה אחרת. לחלק אני אומר שזה למען הבריאות. ואמנם, היום אני לא מבין למה שמישהו ירצה להכניס לגוף שלו משקה כזה, במיוחד קפה שחור שמריח כל כך נהדר (לפעמים אני הולך אחרי שובל הריח הזה, עד שאני מגיע למי שאוחז בכוס ואומר להם אח, איזה ריח מדהים) אבל נראה לי כמו רעל מרוכז.

לאחרים אני אומר שזה בגלל שקפה מעורר אותי ומפריע לי לישון. זה נכון. היום, כשאני שותה כל כך מעט לכל כוס קפה יש השפעה כל כך חזקה עלי שזה מפחית לי את שעות השינה לפחות בשלוש שעות באותו יום, ואני מודה שאת השורות האלה אני כותב ב12 בלילה, תחת ההשפעה של כוס קפה ששתיתי היום בשלוש אחה"צ.

לחלק מהאנשים אני אומר שלשתות קפה זה כמו לצרוך כל סם אחר ואני לא מעוניין בזה. לאחרים אני אומר שלשתות קפה זה לרמות את עצמך. זה מזכיר לי משהו שקראתי מדברי חז"ל:

את הבורא – אי אפשר לרמות
את החכם – קשה לרמות
קהל אין לרמות – אין קהל שוטה
לרמות יתכן רק את עצמו. ומה חכמה יש כאן, לרמות את השוטה?

ואכן, אין לי עניין לרמות את עצמי – כשאני עייף אני מעדיף לטפל בעייפות על ידי מנוחה. כל דרך אחרת פירושה לרמות את הגוף שלי. כשאני כותב את השורות האלה אני נזכר בגילוי שהיה לי לפני כחצי שנה, אחרי שבלילה הבחנתי שאני לא מצליח להירדם, למרות שאני עייף, ואז נזכרתי ששתיתי כוס קפה בצהריים. זה הוביל אותי לגילויים לגבי עירות, עירנות ועייפות:

1. אלכוהול מפחית בעירנות ולא תמיד בעירות. אלכוהול יכול לפעמים לעורר אבל תמיד מפחית בעירנות.
2. קפה מגביר את העירות ולא מפחית בעייפות! ולכן קפה אינו טיפול יעיל בעייפות אלא יכול רק לשמש כמעורר (למרות שכמו כל סם השפעותו הולכת ופוחתת ועם הזמן נדרשת כמות גדולה יותר לקבל את אותו אפקט)
3. תיתכן עירות מוגברת ביחד עם עייפות מוגברת ועירנות מופחתת. זה, למשל, האפקט של לילה של וודקה עם רד בול.

בכל הסיבות האלה יש משהו מין האמת. יחד עם זה, לאנשים קרובים אני נותן את הסיבה הבאה, שהיא לדעתי קרובה יותר לסיבה המקורית, וגם אולי מסובכת יותר להסבר: אחרי שנים של עיסוק מוגבר בהרגלים, בהבחנה בהרגלים, בסיבות להרגלים ובשינוי הרגלים, במשך הזמן גיליתי שכשאני מכין לי כוס קפה אני לא יודע אם אני עושה את זה בגלל שכך אני רגיל או בגלל שבאותו רגע אני רוצה לשתות קפה או אולי בכלל בגלל שאני צריך עכשיו קפה. פשוט אין לי מושג למה אני עושה את זה. את זה לא הייתי מוכן לקבל. אם אני עושה משהו אני רוצה לפחות לדעת למה אני עושה את זה. והאמצעי היחיד שחשבתי עליו שבעזרתו אוכל לגלות את הסיבה הוא ראשית להפסיק לשתות קפה בכלל. אחרי שאשתחרר מההרגל אוכל להחזיר לעצמי את חופש הבחירה ואוכל בכל יום ובכל שעה להחליט אם מתאים לי עכשיו לשתות קפה או תה או מים או אולי לא לשתות בכלל, בהתאם לרצון שלי ובהתאם למציאות הנוכחית. במילים אחרות, לפעול מתוך שיקול דעת ולא כאוטומט. זוהי, כפי שכתב פ.מ. אלכסנדר, מורשתו העליונה של האדם (זוהי גם כותרתו של ספרו הראשון, אותו תרגמתי לעברית ומקווה להוציא לאור במהלך השנה הנוכחית).

אפשר להגיד אם כך שהסיבה הראשונית לכך שהפסקתי לשתות קפה לא קשורה לקפה בכלל אלא להרגל של שתיית קפה. רק אחרי שהשתחררתי מההרגל גיליתי את היתרונות הרבים שיש בהפחתת הצריכה של קופאין, כמו גם את היתרונות השונים של שימוש בקפה התנאים המתאימים. אני יכול עוד לומר שאחת התוצאות היא שבאחת בלילה, במקום לישון אחרי יום עמוס בהתחיל בחמש בבוקר, אני כותב את השורות האלה. אם זה יתרון או לא – אתם תשפטו.

דבר אחרון
יש בטח מי שיקרא את הרשומה הזאת (או את חלקה) ויגיד לעצמו "מה זה השטויות האלה? איזה מין בן אדם מתעסק בדברים כאלה טריוויאלים ולא חשובים. שישתה, שלא ישתה, מה זה מעניין ומה זה בכלל משנה?" לאותו אדם אני אומר שהוא או היא בוודאי פועלים כך, כאוטומט, ברוב התחומים בחייהם, משתיית קפה דרך עישון, הרגלי אכילה ושינה, הרגלי תנועה, החזקות שריריות, תנוחות עמידה וישיבה ועד לקבלת החלטות מהותיות בחיים. שיטת אלכסנדר מאפשרת לנו לפתח את היכולת לעבור מתגובה מורגלת לתגובה מודעת ושקולה וכך לשפר את הבריאות ואת איכות החיים שלנו.

אתמול בלילה, לפי שכיביתי את האור, אמרתי לעצמי יאללה, הגיע הזמן לישון.

זה הזכיר לי שלפני כמה שנים הבחנתי שאני משתמש לא מעט במילה 'יאללה'. המילה שימשה אותי בדרך כלל בשני הקשרים:
1. יאללה ביי/ טוב, יאללה – בדרך כלל בסיום שיחת טלפון או בסיום מפגש פנים אל פנים
2. נו, יאללה או סתם יאללה – בניסיון לזרז מישהו או משהו

אחרי שהבחנתי בשימוש, באופן השימוש ובתדירות השימוש במילה, ולאחר שיקול דעת שכלל שיכלול של העובדה שהמילה מגיעה מערבית, שפה, שבלשון המעטה, אינני רוחש לה חיבה יתרה, הגעתי למסקנה שכדאי לי להימנע ממנה לחלוטין. גם שיחה שלי עם חברי שי בז'ה שסיפר לי איך אבא שלו תמיד אמר 'יאללה אומרים לחמורים' תרמה להחלטה.

הימנעות מכוונת ממילה (כמו גם אמירה מכוונת של מילה) כרוכה בשנוי השימוש בעצמי בשני מובנים. במובן הפיזי – הפעולה הפיזית של הדיבור; במובן המנטאלי – שינוי הרגלי המחשבה. במובנים האלה תהליך של שינוי כזה אינו שונה מכל תהליך אחר של שינוי. על כך מדבר פ.מ. אלכסנדר רבות בספריו, וגם באחת מהרצאותיו כשהוא מתייחס לאחדות הגוף והנפש או לאחדות הגוף, הנפש והרוח. יחד עם זה, גיליתי ששינוי בתחום הדיבור מורכב עבורי יותר משינויים אחרים שיזמתי, ואחת הסיבות, לדעתי, היא הקרבה בין האמירה למחשבה – אותה אני מפרט במאמר על אפיון המילה.

לא אתאר כאן כמה פעמים 'נכשלתי בלשוני' (ובמחשבתי) ונסוגתי להרגל הישן. כמו בכל מקרה של שינוי הרגלים היה לי צורך להשתמש ביכולת הבקרה שלי כדי להבחין בתחילה בתגובה (אמירה המילה) ואילו גירויים הפעילו אותה (סיום שיחת טלפון), ואחר כך בתהליך הפנימי שמתרחש בזמן שבין קבלת הגירוי לבין התגובה. אני זוכר שבתקופה הראשונה, כשגיליתי שהבקרה שלי לא מספקת, אפילו ביקשתי מהילדים שלי שבכל פעם שאני אומר להם 'יאללה' להגיד לי מיד "אבא, אמרת יאללה!" ומדי פעם קרה שהם אמרו לי את זה, למרות שאני מודה שברוב המקרים רק אני הבחנתי בכך. זה, כמובן קשור כבר ליכולת הבקרה שלהם.

אחד הדברים המעניינים שגיליתי בתהליך הוא ההתניה של הסביבה למילה. התברר לי שישנן תגובות שקשה לי לייצר אצל אחרים ללא השימוש במילה. לדוגמה, כשרציתי לסיים שיחת טלפון, במקום להגיד 'טוב, יאללה' אמרתי רק 'טוב'. ל'טוב' הזה היו הרבה גוונים, אורך וחיתוך הדיבור השתנו לפי משך השיחה, אופי השיחה ומידת הדחיפות שלי לסיים אותה. גיליתי שכשאני אומר רק 'טוב' הצד השני פשוט לא מנתק! כך נאלצתי להמשיך בשיחות מייגעות עוד הרבה אחרי שהחלטתי לסיים אותן, רק בגלל שבחרתי לא להשתמש במילה הקוד הזאת שמייצר אצל אנשים את תגובת הניתוק.

במקרים שבהם רציתי 'לזרז את המאוחר' המרתי את המילה 'יאללה' ב-'קדימה' או ב-'טוב, קדימה'. השימוש במילה קדימה הדגיש אצלי גם את הכיוון – שלי ושל הפעולה לכיוון המטרה.

מה שאפשר לי לממש את השינוי הזה, כמו גם שינויים אחרים, הם הכלים שרכשתי בשיטת אלכסנדר. הרווח שלי מהתהליך הזה היה עצום. למדתי הרבה על עצמי, על אחרים ועל תהליכי שינוי. עד היום אני נמנע כמעט לחלוטין מהמילה 'יאללה', אלא שהיום אני יכול להרשות לעצמי לומר מדי פעם – בצורה שקולה – 'יאללה', לזכר ימים אחרים. ולהפתעתי, עדיין מציפים אותי לפעמים געגועים נוסטלגיים למילה, לאחר שנאמרה.

טוב, יאללה, סיימתי.

לאחרונה בזמן שיעור עלה הנושא של מנוחה. שאלתי את התלמיד מהי לדעתו מנוחה. הוא אמר 'רפיון מלא'.  אמרתי 'טוב' והמשכתי בשיעור.

מאוחר יותר באותו יום התפניתי לברר עם עצמי פעם נוספת מהי מנוחה, מאחר שבשיטת אלכסנדר יש למנוחה מקום מרכזי. בהתחלה הופתעתי שאין לי מיד הגדרה ברורה למנוחה. מעט אחר כך התחילה להתבהר לי התמונה. מה שעזר לי בכך הייתה ההבנה שמנוחה היא מושג יחסי, ולכן אפשר להיות במנוחה יחסית בכל מני תנאים. כך שאפשר להגדיר מנוחה כך:

להיות ברמת מתח שמתאימה לתנאים הנוכחיים

המושג מנוחה הוא מושג יחסי במובנים הבאים:

1. יחסית לתנאים הנוכחיים (המציאות המשתנה). כלומר, אני נינוח יותר על הספה בסלון מאשר כשאני עושה סקי במורד המדרון. בשני המקרים אני יכול להיות במנוחה! אבל במקרה השני ברור שמתאים יותר שאהיה ברמת מתח גבוהה יותר, רמה כזאת שלא תחשב מנוחה אם אני יושב על הספה בסלון.

2. יחסית לעצמי בתנאים ספציפיים. כלומר, גם כשאני גולש במורד המדרון אני יכול להיות במנוחה יחסית (לעצמי) או יכול להיות במאמץ יתר. במקרה הראשון אמנם אני ברמת מתח גבוהה לתנאים אחרים אבל כשאסיים את היום לא אהיה מותש. במקרה השני יתכן שיהיו לי התכווצויות שרירים בסוף היום ולא אוכל לגלוש למחרת בגלל מאמץ יתר של הגוף.

3. יחסית לעצמי בזמן. עם הזמן אני מגלה שאני יכול להיות יותר במנוחה גם כשאני על הספה בסלון, לעומת, נאמר, לפני שנה או לפני שעה.

4. יחסית בין אדם לאדם בתנאים ספציפיים. שני אנשים שנמצאים באותם תנאים בדרך כלל יהיו ברמות מתח שונות.

באותה הזדמנות התברר לי דבר נוסף: הרפיון מתייחס למנוחה בערך כמו שמאמץ מתייחס למנוחה. כלומר כשמדברים על מנוחה אפשר להגדיר סקלה של:

מאמץ יתר——————–[מנוחה]——————–רפיון יתר

לאזור שבין 'רפיון יתר' ל'מנוחה' אפשר לקרוא 'רפיון'
לאזור שבין 'מאמץ יתר' ל'מנוחה' אפשר לקרוא 'מאמץ'
המנוחה היא אזור על הסקלה ולא נקודה בודדת.

לנקודה הקיצונית ביותר מימין אני קורא גם 'התקף לב'. זוהי נקודת המאמץ המקסימלית של האדם, שמשתנה כמובן מאדם לאדם.
לנקודה הקיצונית ביותר מצד שמאל אני קורא גם 'מוות'. זוהי הנקודה של רפיון מוחלט או חוסר מתח מוחלט. ללא מתח אין חיים. נקודה זו היא כמובן קבועה.

הסקלה הזאת היא יחסית כי היא שונה מאדם לאדם וגם שונה בתנאים שונים עבור אותו אדם.

בחברה הישראלית רובינו נמצאים בצד ה"מאמץ" על הסקלה ולכן בדרך כלל הכיוון הרצוי הוא הפחתת מתח.

בטכניקת אלכסנדר אנחנו לומדים להשתמש בגוף שלנו בפחות מאמץ וכך להתקרב יותר למנוחה – גם בתנועה וגם במצבים נייחים. עוד אנחנו לומדים להבחין מוקדם יותר מתי אנחנו נמצאים במאמץ יתר או ברפיון יתר ואז לבצע החלטה שקולה באם אנחנו רוצים להמשיך ולהיות במצב הזה או לשנות כיוון.

שמה הרשמי של הטכניקה בישראל הוא "טכניקת אלכסנדר" וזאת משום שזהו התרגום המילולי לשמה האנגלי "The Alexander Technique". מורים שונים משתמשים גם בשם "שיטת אלכסנדר". מעבר לעובדה שריבוי שמות לאותה שיטה/טכניקה יכול לבלבל, כדאי לאפיין את שני המונחים ולזהות את ההבדל בינהם.
אני מפרש את המושגים השונים כך:

• שיטה – מכלול הרעיונות התיאורטים והמעשיים הקשורים לנושא כשהם ערוכים בצורה סדורה וברורה
• טכניקה – תהליך ביצוע; החלק המעשי בלמידת נושא מסוים

לכן, ניתן לומר שקיימת גם "שיטה" – זהו הבסיס הרעיוני התיאורטי הרחב המוצג בחלקו בספריו של פ.מ. אלכסנדר ואשר התפתח וממשיך להתפתח גם היום וקיימת גם "טכניקה" – זהו החלק הביצועי של השיטה שממומש בשיעורים ובחיי היום יום של המורה ושל התלמיד.

אני מעדיף להגדיר את עצמי כמורה ל"שיטת אלכסנדר" מאחר שחשוב לי להעביר את הרעיונות הגדולים של השיטה, בנוסף לטכניקה המעשית למימושם.